השופטת קמא גם דחתה בפסק הדין (סעיף 13) את גרסת המערער כי המשיבים מתנכלים לו במטרה ליטול לידיהם החזקה בדירה על-מנת להקים פרויקט של התחדשות עירונית בחלקה עליה נמצא הבניין, מהטעם הבא:
"...גם טענה זו דינה להדחות, שכן הוכח כי מלבד הנתבע, מתגוררים בבניין שלושה דיירים נוספים בשכירות מוגנת, שלגביהם לא ננקטו שום הליכים על ידי התובעים (ראה עמ' 14 ש' 7-6), ובנוסף, לא הוכחו קיומן של תכניות להקמת הפרויקט הנטען".
לאור כל האמור קבעה השופטת קמא כי:
"המסקנה היא איפוא שהנתבע לא הוכיח כל הגנה מפני אי תשלום דמי שכירות במשך שנת 2014, ומשכך, קמה נגדו עילת פינוי בגין אי תשלום כאמור, מכח סעיף 131(1) לחוק" (סעיף 14 לפסק הדין).
...
במצב דברים זה, כשמחד גיסא המערער הוא בבחינת "שוכר מועד" להפרות חוזה השכירות וכנראה אף חסר תום לב בהתנהלותו מול בעלי הדירה, ומאידך גיסא קיים חשש כי יתקשה לממן דיור חלופי, שוכנעתי כי יש, והיה מקום, לפסוק במקרה הנדון "סעד מן הצדק הפוך". היינו להתנות את פינוי המערער מהדירה בתשלום פיצוי בסכום מסויים מצד המשיבים לידיו.
לכן סבורני כי בנקודה זו בלבד דין הערעור להתקבל, באופן שיפסק למערער "סעד מן הצדק הפוך". היינו – קביעת הפינוי בעניינו של המערער תיוותר על כנה, אך נחייב המשיבים, תוך התחשבות בכל נתוני המערער הרלוונטיים (פורטו בסעיף 39 לעיל), תוך הבטחת "קורת גג לראשו" תקופה מסוימת, בתשלום סכום של 100,000 ₪ למערער תוך 90 ימים מהיום.
לאור כל האמור אמליץ לחברותיי לקבל הערעור בשאלת הסעד מן הצדק בלבד, באופן שנורה כדלקמן:
פסק הדין בסוגיית הפינוי יוותר על כנו, ובלבד שהמשיבים יפקידו בקופת בית משפט קמא סכום של 100,000 ₪ תוך 90 ימים מיום מתן פסק דין זה, בניכוי חוב שכירות לעבר על-פי חוזה השכירות, ככל שיוותר, עד למועד ההפקדה.
