בית המשפט לתעבורה מחוז מרכז
ת"ד 877-04-16 מדינת ישראל נ' שבירו
תיק חצוני: 39587/2015
בפני
כבוד השופטת בכירה אטליא וישקין
מאשימה
מדינת ישראל
נאשמים
יחזקאל שבירו
להלן נימוקי גזר הדין:
הנאשם הורשע ע"פ הודאתו בגרימת תאונה עת נהג בכביש 42 לדרום. הנאשם לא שמר מרחק מספיק והיתנגש עם חזית רכבו בחלק האחורי של רכב פרטי, נהוג בידי שלמה שוריאן, אשר נסע לפניו, (להלן: "המעורב").
בתאונה נגרמה פציעה קשה למעורב כמתואר בכתב האישום:
"בעקבות טרנסקציה של חוט השידרה הועבר המעורב לניתוח דחוף לקיבוע עמוד השידרה. בהמשך, עקב קונטוזיה ריאתית וקושי גמילה מהנשמה עבר פיום קנה והועבר למחלקת שקום נשימתי בביה"ח 'שיבא' ולאחר מכן למחלקת שקום נורולוגי. בעקבות קולקציה נרחבת באיזור הניתוח עבר ניתוח נוסף של הטריית הפצע ונותר משותק לחלוטין בגפיו התחתונות".
כמו כן, בנסיבות התאונה נהג הנאשם ברכב ללא רישיון נהיגה תקף באשר רישיונו פקע בשנת 1989 וכן נהג בפסילה אשר הוטלה עליו בנוכחותו בביהמ"ש לתעבורה בפ"ת בתיק 9122-01-14 (פסילה למשך 20 חודשים).
הנאשם הורשע בעבירות של:
· נהיגה בזמן פסילה - עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה.
· גרימת חבלה של ממש ע"פ ס' 38(3) לפקודת התעבורה.
· נהיגה כאשר תוקף רישיון נהיגה פקע מעל 6 חודשים- עבירה לפי סעיף 10א לפקודת התעבורה.
· נהיגה ברכב ללא ביטוח – עבירה לפי סעיף 2א לפקודת הביטוח רכב מנועי.
· אי שמירת מרחק- עבירה לפי תקנה 49 (א) לתקנות התעבורה.
· נהיגה בקלות ראש – עבירה לפי סעיפים 62 (2) + 38 (2) לפקודת התעבורה.
טיעוני התביעה:
לעניין עבירה של גרימת תאונת דרכים שתוצאתה חבלות קשות, טענה התביעה למיתחם ענישה שנע בין מאסר לתקופה שהיא ברת המרה בעבודות שירות, למספר חודשי מאסר בפועל.
בהפנותה לרף התוצאה ונכותו של המעורב- 100% ביקשה לגזור עונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת.
אשר לעבירה של נהיגה בזמן פסילה – התביעה הפניתה לכך שמדובר לא רק בזלזול החותר תחת אושיות שילטון החוק ומערכת המשפט, אלא שביקשה להדגיש את החומרה היתרה של נהיגה בזמן פסילה וניסיון לחמוק תוך ביצוע עבירות פליליות אחרות וביניהן ניסיונו של הנאשם להטיל האחריות על בנו...
לסיכום, התביעה ביקשה לגזור על הנאשם עונש שלא יפחת מ- 24 חודשי מאסר, הפעלת מאסרים מותנים באופן מיצטבר, הטלת מאסר מותנה שלא יפחת מ- 18 חודשים, פסילה מותנית, קנס מכביד ופצוי עונשי שלא יפחת מ- 50,000 ₪. כמו כן, ביקשה לגזור 10 שנות פסילת רישיון נהיגה.
ההגנה מפנה לכך שלגרימת התאונה לא נלוו עבירות נוספות כגון נהיגה במהירות בלתי סבירה.
כמו כן, מצביעה, על כך שהתוצאה שנגרמה – חבלות קשות איננה התוצאה האופיינית לתאונות של אי שמירת מרחק.
הסניגור מבקש להיתעלם מגזרי הדין בהם היה ברור כי כפסע בין ניזקי המעורב לבין תאונות קטלניות וכן מבקש ליתן משקל נכבד למצבו הגופני הקשה של הנאשם. הסניגור מבקש לחפוף בין עונשי המאסר המותנה התלויים ועומדים כנגד הנאשם.
הסניגור טוען למיתחם עונשי הנע בין מאסר מותנה למספר חודשי מאסר בפועל אלא שמבקש לחרוג לקולא ממיתחם הענישה בשל המפורט לעיל וכן כפי שיפורט בהמשך בגין היתנהלות התביעה אשר הכשילה אפשרות צרופו של תיק זה בפני בית משפט באשדוד.
קודם לקביעת המיתחם העונשי אציין, כי אכן התייחסותו של בית המשפט לחומרת הפציעה הנה כפי המפורט בסעיף 4 לעובדות כתב האישום. מוסכם על הצדדים כי היום המעורב משותק בשתי גפיו התחתונות ואף לוקה בשאר פגיעות כמפורט בסעיף זה.
אין מחלוקת בדבר התעוד הרפואי שמיום אשפוזו עד לשחרורו משיקום ביום 24.7.15.
בית המשפט יתעלם מכל המפורט בתעוד רפואי אחר אשר לא נכלל בכתב האישום.
במאמר מוסגר אציין, כי אינני שותפה לדעת ההגנה לפיה, אין המדובר במצב המסכן חיים.
דעתי שונה – הצורך בשיקום נשימתי ובפיום קנה הנשימה כשלעצמם מהוים מצב בו סכנת חיים.
בהתאם להוראות סעיף 40 ג(א) לחוק העונשין, בקביעת מיתחם העונש ההולם מעשה העבירה שביצע הנאשם יש להיתחשב בערך החברתי שניפגע מבצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה, בנסיבות הקשורות בבצוע העבירה ובריבוי עבירות.
כאשר בקביעת מיתחם העונש ההולם את מעשה העבירה שביצע הנאשם, העקרון המנחה הוא ההלימה, דהינו יחס הולם בין חומרת המעשה בנסיבותיו ומידת אשמתו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו. מדיניות הענישה אמורה להרתיע מפני ביצוע עבירות תנועה נוספות ולהעביר מסר באמצעות ענישה מחמירה על מי שבהתנהגותו מסכן משתמשי הדרך.
הערכים המוגנים-
בענייננו 2 ערכים מוגנים.
1. האחד הנו שלמות חייהם וגופם של עוברי דרך – מידת הפגיעה בערך זה גבוהה.
כפי התעוד הרפואי שהונח בפניי.
2. הערך החברתי הנוסף שניפגע הנו שילטון החוק באשר עבירה של נהיגה בזמן פסילה מהוה הפיכת החלטות בית משפט לאות מתה.
בעניינינו, מדובר ברף גבוה של פגיעה בערך המוגן – הנאשם בחר לנהוג כאשר רישיון נהיגתו פג תקופה של כ- 16 שנים!
אף בעיניין זה מדובר ברף גבוה מאוד של פגיעה בערך המוגן.
קביעת מיתחם הענישה
הנאשם אשר בפניי, הורשע במספר עבירות, כאשר אחת העיקריות והחמורות שבהן היא נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף תקופה ארוכה ונהיגה בזמן פסילה.
עבירה של נהיגה בזמן פסילה מדורגת כעבירה חמורה ביותר, המחוקק קבע בצדה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, 3 שנות מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח, לפיכך יש לבטא את חומרתה בענישה מרתיעה. בית המשפט סבור כי נהיגה בזמן פסילה משקפת היתייחסות של זילזול מוחלט בהוראות החוק וצוי בית המשפט. חומרתה של עבירה זו נובעת מהסיכון הרב לשלום הציבור, מאדם שנהיגתו עלולה לסכן את בטחון המשתמשים בדרך. כמו כן, מי שבחר לנהוג בזמן פסילה, בחר במודע לרמוס ברגל גסה את החלטת בית המשפט לה היה מודע, והפרת החלטת בית המשפט מהוה פגיעה בערך של שילטון החוק ובחובת כיבודו והציות לו.
בית המשפט העליון, חזר ושנה כי עבירה של נהיגה בזמן פסילה ראויה לענישה מחמירה. כך למשל:
ב-רע"פ 4725/10 דניס דשבסקי נ' מדינת ישראל קבע כב'' השופט ג'ובראן:
"היתנהגות שכזו דורשת ענישה משמעותית ומרתיעה שהרי בבצוע מעשה כזה מסכן הנהג, שכבר הוכיח בעבר כי חוקי התעבורה אינם נר לרגליו, את שלום הציבור- נהגים והולכי רגל כאחד; הוא מבטא זילזול בצוים של בית-המשפט; הוא מוכיח, כי לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב"
ב-רע"פ 665/11 אבו עמאר נ' מדינת ישראל, קבע כב' השופט רובינשטיין:
"עבירות נהיגה בפסילה ללא ביטוח וללא רישיון, יש בהן לא רק דופי פלילי אלא אף מוסרי כפול: הסיכון המובהק לעוברי דרך (וגם לנוהג עצמו), וזו עיקר, וכן קשיים במימוש פיצויים בעקבות תאונות דרכים אם אלה יקרו חלילה בעת נהיגה כזאת; ראו למשל סעיפים 7 ו-12 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, ומכל מקום הטלתם על קופת הציבור".
ב-רע"פ 3878/05 בנגוזי נ' מד"י , קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה:
"נהיגה בכבישי הארץ בזמן פסילת רישיון טומנת בחובה סיכונים רבים לבטחונם של נוסעים ברכב והולכי רגל. יתר על כן, ולא פחות מכך, היא משקפת היתייחסות של ביזוי החוק וצוי בית המשפט".
כמו כן ברע"פ 6115/06, - מדינת ישראל נ' מוראד אבו –לבן, נפסק כי:
"נדמה כי אין צורך להרחיב אודות החומרה הכרוכה בנהיגה בזמן פסילה.
בבצוע מעשה כזה מסכן הנהג, שכבר הוכיח בעבר כי חוקי התעבורה אינם נר לרגליו, את שלום
הציבור- נהגים והולכי רגל כאחד; הוא מוכיח כי לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד
הדבר תלוי ברצונו הטוב..."
בית המשפט קבע לא אחת, כי בעבירה של נהיגה בזמן פסילה העונש הראוי הוא מאסר בפועל ואף לא בדרך של עבודות שירות וזאת גם כאשר מאסא מותנה איננו תלוי ועומד כנגד הנאשם.
כך למשל, בע"פ 324/88 אלעסם נ' מדינת ישראל שניתן ביום 30.10.88 בהרכב השופטים לוין, בך ומלץ נפסק, כי העונש הראוי ההולם לעבירה של נהיגה בזמן פסילה הוא מאסר בפועל ופסילה לתקופה ממושכת. זו הדרך היחידה למנוע מעשית הישנות עבירה זו. ראה לעניין זה גם רע"פ 3878/05 בן גוזי נ' מדינת ישראל, כב' השופטת פורקצ'ה מיום 26.05.05; רע"פ 2016/02 קנאטרי נ' מדינת ישראל, כב' השופטת שטרסברג כהן מיום 09.04.02; רע"פ 2932/02 יונס נ' מדינת ישראל, כב' השופטת דורנר מיום 09.05.02; רע"פ 4107/05 בן נון נ' מדינת ישראל, כב' השופט א' לוי מיום 2.06.05.
ויפים לעניינו גם דבריה של כב' השופטת פורקצ'יה בבג"צ 5206/06 חכמון נ' הממונה על עבודות השרות שניתן ביום 11.10.06:
"דעתו של בימ"ש זה כי העונש על נהיגה בזמן פסילה הוא מאסר בפועל ולא בעבודות שירות. עבודות שירות אין בהן כדי למנוע המשך נהיגה בזמן פסילה. מי שנימצא נוהג בזמן פסילה אומר בעצם נהיגתו לביהמ"ש – הפסילה אינה מרתיעה... רק השמתו מאחורי סורג ובריח תימנע בפועל המשך נהיגתו בזמן פסילה. ביהמ"ש העליון עמד לא אחת על העונשים המחויבים מנהיגה בזמן פסילה, וכוונתו לענישה מחמירה, לרבות מאסר בפועל, ולא בעבודות שירות... עצם הטלת עבודות השרות במקרה זה מנוגדת להלכה ולפסיקה."
מיתחם הענישה בגין עבירה של נהיגה בפסילה הנו בין 7 חודשי מאסר בפועל ועד 20 חודשים, כפי שקבעתי בפל"א 347-09-12, קביעה אשר אושרה ברע"פ 8013/13 אמיר מסעוד נ' מדינת ישראל (מפי כ' השופט סולברג) ונקבע כי הנו מיתחם הולם.
באותו מקרה, הנאשם הורשע בעבירה של נהיגה בזמן פסילה וחרף פקיעת רישיונו שנים רבות. הוטלו עליו שנה מאסר בפועל, 4 שנות פסילה ופע"ת. ביהמ"ש העליון קבע כי: "העונש שהוטל על המבקש אינו חמור, והריהו כורח הנסיבות...".
בע"פ 6492/12 שריף דיראווי נ' מדינת ישראל, הפחית ביהמ"ש העליון מעונשו של נהג שהורשע בעבירות של נהיגה בפסילה, ללא רישיון נהיגה תקף וללא ביטוח מ-30 חודשי מאסר בפועל ל-14 חודשי מאסר, במצטבר להפעלת מאסר מותנה של 6 חודשים- סה"כ 20 חודשי מאסר. יחד עם זאת, הוארכה תקופת הפסילה מ-5.5 שנים ל-7 שנות פסילה. ביהמ"ש נימק כי תקופת המאסר שהוטלה על הנאשם חורגת במידה מסויימת ממדיניות הענישה ההולמת ולפיכך הפחית מתקופת המאסר תוך איזון ע"י הארכת משך הפסילה.
ברע"פ 3878/05 בנגוזי נ' מדינת ישראל, אישר ביהמ"ש העליון מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים על מי שנהג בזמן פסילה, וזאת על אך היותו אב ל-10 ילדים, ולמרות המלצת שרות המבחן להמנע מהטלת עונש מאסר. בנוסף הטיל גם תקופת פסילה בפועל בת 3 שנים. ביהמ"ש קבע כי בנסיבות העניין, ונוכח החומרה העולה מעבריינותו החוזרת ונשנית של המבקש, העונש שהוטל עליו אינו חמור ככל ועיקר".
ברע"פ 225/09 ריאן סרסור נ' מדינת ישראל, נדחה עירעורו של המבקש וביהמ"ש אישר מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים על מי שנהג בזמן פסילה ובנוסף הטיל גם תקופת פסילה בפועל בת שנתיים. מדובר היה בנאשם רצדיביסט ובעל עבר תעבורתי מכביד.
ברע"פ 1211/12 אברהם ישראלי נ' מד"י, בית המשפט העליון אישר עונש של מאסר בפועל למשך 8 חודשים בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה, על אף שמדובר בעבירה ראשונה מסוגה לנאשם הנעדר עבר פלילי שלא ריצה מאסר מעולם וחרף נסיבות אישיות חריגות.
לנאשם אשר לפניי יוחסה אף עבירה של נהיגה בקלות ראש ואי שמירת מרחק אשר תוצאתה תאונה
בה ניחבל המעורב חבלה של ממש ברף הגבוה ביותר.
ובראי הפסיקה:
ברע"פ 1583/14 שמיר נ' מדינת ישראל בו נדונה תאונה עם תוצאות קשות (ולהזכיר בעניינינו נכות 100%).
כב' בית המשפט העליון אישר בהחלטה מנומקת! גז"ד שכלל: 8 חודשי מאסר בפועל, 7 שנות פסילה. יש להדגיש כי השמת הנאשם במאסר התרחשה למרות שבפני שלוש הערכאות, הונחו חוו"ד פסיכולוגיות אשר דברו על מצבו הנפשי המעורער של הנאשם. (מטעמים מובנים לא אפרט בהרחבה תוכנן של חוות הדעת אך יש הכרח להעיר, כי בחוות דעת אלו, היה מקום לדיון נרחב בשאלת הסכנה שבהטלת עונש מאסר על נאשם בעל נתוני אישיות ספציפיים אלו...!
...
לסיכום הריני קובעת כי המתחם העונשי בעינינו בגין כלל העבירות בהן הורשע הנאשם נע בין 14 חודשי מאסר לבין 30 חודשי מאסר.
סוף דבר הדיון יידחה כמבוקש ליום 25.9.16 שעה 12:00.
התביעה תמסור החלטתי וכן המועד החדש לנאשם במסירה אישית".
כב' השופט מ. חשין כתב:
"אין ספק כי שהיה בבית האסורים אינה מוסיפה רב בריאות לאסיר, אך השאלה שלעניין היא אם מקבל המערער בבית הסוהר טיפול כנדרש למחלתו. רופאי שירות בתי הסוהר מסכימים באשר למחלתו של המערער אך חולקים הם על קביעת המומחה מטעמו כי המשך שהותו של המערער בבית האסורים מסכן את חייו...".
מסקנת רופאי השירות היא כי "מערך רפואי שב"ס יחד עם גורמי רפואה בקהילה מסוגלים להבטיח במקרה הנדון טיפול רפואי, מעקב ובירור רפואי הולמים".
בתיתנו דעתנו לכל אלה, אנו סבורים כי אין במצב בריאותו של המערער כדי להצדיק הפחתה בעונשו.
