שירותים משפטיים למועצות דתיות: היקף וסמכויות

הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי אין זה מתפקידה להעניק שירותים משפטיים לתובעים פוטנציאליים, וכי לתובעת נשלחו החלטות מנומקות בדבר דחיית בקשותיה למתן אישור איכלוס.

עוד הערתי, כי הוועדה המקומית לתיכנון ובנייה אשקלון היא אישיות משפטית נפרדת מעריית אשקלון, וכי לאור הטענות המועלות, התביעה צריכה להיות מופנית אליה, שכן היא בעלת הסמכות להוציא אישור איכלוס.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 8.5.2017 העלתה התובעת טענה נוספת ולפיה הנתבעת נוהגת כלפיה במדיניות מפלה, שכן ניתן למר דוד ימין, בעל נכס נוסף (להלן- "מר ימין") אישור לאיכלוס משרדים בהקף של כ- 750 מ"ר. לאחר עיון יש לומר, כי לא הוכחו הטענות בדבר מדיניות מפלה, בכל מה שקשור למועצה הדתית ולחנות המספרה הסמוכה לחנות של התובעת.

סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית משפט קובע: "בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה." מן האמור עולה, כי מי שמוסמך להטיל קנס בגין בזיון הוא בית המשפט שנתן את הצוו שלכאורה הופר.

...

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת פיצויים בסכום של 59,250 ₪, בגין אובדן דמי שכירות.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עו"ד והוצאות בסכום כולל של 12,000 ₪.

נטען גם, כי יש לראות בהפעלת בית הקפה והמזנון משום שיפור במתקני הפארק הלאומי בצד שירות ראוי והוגן לציבור המבקרים בו, המותר למשיבות מכוח סעיף 249(8) לפקודת העיריות, המתיר לרשות או לתאגיד מטעמה "לספק, להתקין, להתוות, לתכנן, לשפר לקיים, להסדיר גנים וגינות ומקומות מרגוע או נופש אחרים לשימוש הציבור." השאלה של הקף סמכות הרשות לבחור בפעולה במתכונת של מכירת שירותים, להבדיל מהספקתם, נדונה אך לא הוכרעה בשני עניינים.

בעיניין זה נקבע משכבר הימים, מפי כב' השופט א' ויתקון בבג"ץ 36/51 הנ"ל, בעמ' 1557: "עיריה, הרי זו גוף משפטי שנוצר על ידי החוק ושאין לו קיום אלא על פי החוק. הקף סמכויותיו מוגדר לפי החוק, וכל דבר החורג מד' אמותיו של החוק בטל ומבוטל הוא (ultra vires). בבואנו לשקול אם דבר מסוים חורג מסמכויות המועצה אם לא, המבחן אינו, אם פקודת העיריות אוסרת את הדבר, בפירוש או מכללא, אלא אם הדבר מותר לפיה. לשון אחרת, לא די בכך שהדבר אינו אסור; הוא צריך להיות מותר, כדי להיות כשר בעיני החוק. החוק אינו משאיר, כביכול, חלל ריק, שמותר למלאו לפי הרצון." המשיבות טוענות, כי ההכנסות מבית הקפה ניכנסות לקופה הציבורית ובכך כלל תושבי העיר יוצאים נשכרים וכי קיומו של בית קפה ומזנון נוסף בתחומי הפארק הנו ראוי ורצוי לציבור.

חובת מיכרז סעיף 197 לפקודת העיריות קובע באופן מפורש: "לא תתקשר עיריה בחוזה להעברת מקרקעין או טובין או לבצוע עבודה אלא על פי מיכרז פומבי". ערייה כפופה לחובת מיכרז גם מכוח סעיף 2(א) לחוק חובת מכרזים, תשנ"ב-1992 (להלן: "חוק חובת מכרזים"), הקובע את הכלל לקיום מיכרז פומבי בהתקשרות של רשות, כדלקמן: "א) המדינה, כל תאגיד ממשלתי, תאגיד מקומי, מועצה דתית, קופת חולים ומוסד להשכלה גבוהה לא יתקשרו בחוזה לבצוע עיסקה בטובין או במקרקעין, או לבצוע עבודה, או לרכישת שירותים, אלא על-פי מיכרז פומבי הנותן לכל אדם היזדמנות שוה להישתתף בו". הביטוי "תאגיד ממשלתי" כולל גם עיריות, מועצות אזוריות ומועצות מקומיות בהיותן "תאגיד שהוקם בחוק" ומכאן שגם גופים אלו כפופים לחובת מיכרז מכוח חוק חובת מכרזים, אם כי לעצם הטלתה של חובת מיכרז על גופים אלה אין משמעות מעשית, שכן חלה עליהם, ממילא, חובת מיכרז מכוח ההסדר המיוחד שבסעיף 197 לפקודת העיריות (ראו עומר דקל, מכרזים (2004) כרך א' (להלן: דקל, מכרזים), בעמ' 205).

...

על רקע האמור, הוגשה העתירה.

הפרשנות התכליתית של פקודת העיריות מביאה אותי למסקנה כי אין לעירייה סמכות להפעיל בית קפה.

סוף דבר הפעלת בית קפה ומזנון על ידי המשיבות מהווה פעולה מובהקת בחוסר סמכות.

לאור כל האמור, העתירה מתקבלת.

במקום שמספר התושבים אינו עולה על 15,000 עשוי להיקבע הקף משרה אחר (תקנה 3(א) לתקנות); וכאשר מספרם עולה על 50,000 רשאי השר להורות, בהסכמת ראש הרשות המקומית, כי יכהנו שני רבני עיר – ספרדי ואשכנזי (תקנה 3(ב) לתקנות) (לבקורת על חלוקה עדתית זו ראו בג"ץ 1765/93 חיימובסקי נ' השר לעינייני דתות, פ"ד מט(3) 705, 708-707 (1995); בג"ץ 90/75 אלראי נ' שר הדתות, פ"ד כט(2) 413, 416 (1975)).

לבסוף נטען כי לא ניתן לקבוע בתקנות הוראות הנוגעות לבחירת רבני עיר, בשל כך שמדובר ב"הסדר ראשוני" היורד לשורש יחסי דת-מדינה במדינת ישראל; וכי לנציגי העותרים לא התאפשר להשמיע את עמדתם עובר לתיקון לתקנות וזאת בנגוד להנחיית היועץ המשפטי לממשלה.

בדברי ההסבר לתיקון, שבגדרו הוצע גם להפוך את חוק התקציבים לחוק שירותי הדת, צוין כי: "הצעת חוק זו באה בעקבות פסק הדין בע"פ 427/64 יאיר נ. מדינת ישראל, בו פסל בית המשפט העליון את תקפן של תקנות שהותקנו על ידי שר הדתות על סמך פקודת העדות הדתיות (ארגונן) המנדטורית [...] החוק המוצע, בא לשוב ולהקנות לשר הדתות את הסמכות להתקין תקנות באותם ענינים שהיו נושא התקנות הקודמות שבוטלו עקב פסק הדין האמור [...] ולאשר פעולות שנעשו בעבר על פי התקנות ההן" (דברי הסבר להצעת חוק תקציבי השירותים הדתיים היהודיים (תיקון), התשכ"ו-1965, ה"ח הממשלה 677, 57 (להלן: דברי ההסבר לסעיף 8)).

לצורך מימוש סמכותו זו עשה השר שימוש בדו"ח הלמ"ס העוסק בפילוח המגזרי-דתי של תושבי ירושלים ומינה את נציגיו בנתון לו. משלא מצאתי כי שימוש בכלי זה חורג ממיתחם הסבירות; ומשלא הונחה כל תשתית לכך שיש להביא את נציגי השר לאישור מועצת העיר – טענה שנטענה בכלליות בלבד – לא מצאתי ממש בטענות העותרים, ודין העתירה לפיכך להדחות.

...

מאליה נדחית גם הבקשה לצו ביניים.

סוף דבר עמדה להכרעתנו השאלה אם הסמכות ליטול חלק ישיר בהליך הבחירה של רב עיר באמצעות מינוי חברים לאסיפה הבוחרת על פי אמות מידה שנקבעו, נכללת בגדרי סמכותו של השר להתקין תקנות לביצועו של חוק שירותי הדת בדבר "בחירות של רבני עיר". נדרשנו גם לשאלה אם השינוי שנערך בתיקון ביחס למינוי נציגי השר לוועדת הבחירות נכלל בגדרי הסמכות האמורה; ולחוקיות המינויים הקונקרטיים של נציגי השר לאסיפה הבוחרת את רבה­ּ של העיר ירושלים.

לאחר שבחנתי שאלות אלו מהיבטים שונים, באתי לכלל מסקנה כי לא הונחה עילה להתערבותנו, ומשכך דין העתירות כולן להידחות.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1713/20 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ע' גרוסקופף העותר: יהונתן ודעי נ ג ד המשיבים: 1. מועצת הרבנות הראשית לישראל 2. המועצה הדתית ירושלים 3. הרב הראשי האשכנזי לירושלים 4. הרב הראשי הספרדי לירושלים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ה בחשון התשפ"א (12.11.2022) בשם העותר: עו"ד אלעד לוביץ בשם המשיבה 1 : עו"ד מוריה פרימן, עו"ד שי כהן בשם המשיבים 4-2: עו"ד דרור אקסלרד ][]פסק-דין

ביום 2.2.2022 הוגשה הודעה מעדכנת נוספת שבה עמדה המדינה על השלמתם של שנויי חקיקה משמעותיים, אשר נטען כי יש בהם להשליך על הצורך בהידרשות משפטית לסוגיה המועלת בעתירה.

כן צוין כי הסמכות לקביעתם של תקני כשרות לא תוגבל למועצת הרבנות הראשית, אלא תנתן אף בידי "ועדות רבנים", שמעמדן הוסדר בחוק הכשרות, ולגביהן צוין בהודעת העידכון כי "הן גופים פרטיים העשויים לשקף השקפות שונות". נוסף על כך, המדינה עידכנה כי בהתאם להסדרי המעבר שנקבעו, החל מיום 1.1.2022 עוגנה אפשרותם של "רב מקומי" ו-"רב עיר", כהגדרתם בחוק הכשרות, ליתן תעודת הכשר גם מחוץ לתחום הרשות המקומית שבה הם מכהנים.

העותר הדגיש כי אף שההסדר החדש עתיד להכיר באפשרות לקביעת תקני כשרות על-ידי גופים נוספים מלבד הרבנות הראשית, הוא לא צפוי להוביל לשינוי בהקף סמכויותיה שלה.

עוד חשוב לומר שאיננו מקלים ראש בחשיבות הנושא שהעתירה מעלה – חשיבות שהיא ברורה דוקא מבחינת מי שמעוניינים בהיצע שירותים רחב ומגוון בתחום הכשרות.

...

לאחר ששקלנו את מכלול הדברים, ובשים לב לשינוי הניכר שחל בתשתית הנורמטיבית הנוגעת לעניין, אנו סבורים כי בעת הזו אין מקום להידרש לעתירה.

בהינתן האמור, ניתן להתרשם כי העתירה במתכונתה המקורית שוב אינה מעודכנת ומיצתה עצמה, ומטעם זה דינה להידחות.

סוף דבר: התוצאה היא שאנו מורים על מחיקת העתירה.

חוק חובת המכרזים, תשנ"ב-1992 קובע בסעיף 2(א) כדלקמן: "2. (א) המדינה כל תאגיד ממשלתי, מועצה דתית וקופת חולים לא יתקשרו בחוזה לבצוע עיסקה בטובין או במקרקעין, או לבצוע עבודה, או לרכישת שירותים, אלא על-פי מיכרז פומבי הנותן לכל אדם הזדמנות שווה להשתתף בו". את המילים "לבצוע עבודה" יש לפרש באופן שהן חלות על העסקת עובדים.

לפיכך יחול הפירוש שניתן לסעיף 2 בחוק חובת המכרזים, שהוא המקור לחובת המדינה לפרסם מיכרז פומבי לבצוע עבודה, גם על סעיף 5 בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, הקובע את היקף הסמכות של בית-המשפט המחוזי לידון בענייני מכרזים.

הדעת נותנת כי רק מינוי שקיים צורך לעשותו בעת הזאת-ייעשה, ונוכח הרגישות הנזכרת מתחייב שהפעלת הסמכות תיעשה במשורה, תוך בחינת הצורך בהתאם לנסיבות הנוגעות למינוי שעותרים לעשותו, ובשים לב לחלופות אפשריות (כגון מינוי בפועל, מינוי ממלא מקום וכיוצא באלה)" (הנחיות היועץ המשפטי לממשלה העוסקות במינויים בתקופת בחירות, מיום י"ג בכסלו תשס"א (10.12.2000) ומיום א' בכסלו תשס"ג (6.11.2002)).

...

אינני מקבלת את הטענה כי לבית-המשפט המחוזי אין סמכות מקבילה לדון בעתירות שעניינן מכרז בשירות צבורי.

לפיכך, אני קובעת כי לבית-המשפט הזה קיימת סמכות לדון בעתירה.