בהקשר זה ציין בית הדין האיזורי כי העובד לא הביא כל ראייה או עדות לתמיכה בטענתו, לרבות מזכירתו שנטען כי שמעה הערות מאת הממונה עליו, מר רביב מור (להלן – רביב) בקשר לשירות המילואים של העובד; עדות רביב, מנהל האגף המוניציפלי במועצה ומי שהיה האחראי הישיר על העובד במועד פיטוריו ועדות גב' מיה גומא להב (להלן – מיה) מזכירת המועצה, כי אין קשר בין פיטוריו של העובד לבין שירות המילואים מקובלת ומהימנה עליו.
במקרה הנידון, היה על בית דין לבחון האם טענות המועצה מוצדקות; נוכח העובדה שטענות המועצה אינן מוצדקות, גם לא היה מקום לזקוף לחובת העובד את עמדתו בשיחות עם רביב כי לא היה מוכן לשנות את היתנהלותו, "כאילו שחובה על המערער להסכים לשנות את היתנהלותו מחמת טענות זדוניות שהנן שקר"; בסופו של יום, מעדותו של רביב עלה כי לא היה נימוק של ממש לפיטוריו של העובד; מכאן, מתחייבת המסקנה כי פיטוריו היו נגועים בחוסר תום לב ומונעים משיקולים זרים.
גם עניין זה נתון לפררוגטיבה הניהולית של המעסיק, וככלל אין עובד יכול להכתיב מי יהיה הממונה עליו (אלא אם מתקיימות נסיבות חריגות, כגון הטרדה מינית או היתנכלות של הממונה, שבהן מכוח חובת תום הלב על המעסיק לפעול להפרדה בין העובד לבין הממונה עליו) או הוראת דין הקובעת את הכפיפות.
...
למרות האמור, אנו סבורים כי אין מקום לקבל את הטענה שלא ניתן להגיש ערעור שכנגד על אי פסיקת הוצאות משפט, ככל שמוגש ערעור על פסק הדין.
אולם, עם כל ההערכה לתרומתו של העובד לביטחון המדינה, איננו סבורים שיש בכך כדי להצדיק אי חיוב בהוצאות, בהתחשב בהיקף ההליך שנוהל בבית הדין האזורי ובבית דין זה. נוכח האמור, ולאחר שהבאנו בחשבון את ההליכים בשתי הערכאות, אנו מחייבים את העובד לשלם למועצה הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.
סוף דבר – ערעור העובד נדחה והערעור שכנגד של המועצה מתקבל כאמור בסעיף 46 לעיל.
