שיקים להקטנת חוב קיים ולא כנגד אשראי

ביום 22.4.07 אושרה מסגרת אשראי חדשה, בסכום כולל של 14,850,000 ₪, שכללה את המסגרת הקודמת בסך 8 מיליון ₪, ואליה נוספה מסגרת חדשה בסך 6.8 מיליון ש"ח כנגד "ניכיון שיקים וחשבוניות" (בקשת האשראי וההחלטה לאשרה צורפו כנספחים 6 ו-7 לתצהירה של מיטל איצקוביץ, ששמשה עד אמצע שנת 2008 כמנהלת עסקים בסניף).

עוד טוען הבנק את הטענות הבאות: יוסי הוא שהחליט במהלך שנת 2009 להפסיק את פעילות החברה; זיפ לא עמדה בהתחייבותה לבנק להעביר לחשבון סך של 3 מיליון ₪ מהאשראי שיתקבל מבנק אוצר החייל, לשם הקטנת יתרת החוב; יוסי שעבד לטובת חברה זרה נכסים שלו ושל בני משפחתו, בנגוד להתחייבות שנתן לבנק, כביכול לשם נטילת אשראי, שלא ניתן באמת, ולמעשה כדי למנוע מהבנק להפרע מהם; זיפ העבירה את עיקר פעילותה לחברה חדשה שהוקמה על-ידי אחיו.

אלא, שהבנק כלל לא הכחיש כי קיבל את החשבוניות הללו כבטחון, למרות, שלא נכתב עליהן "מאושר לתשלום", אך זאת כנגד מסגרת א' הרגילה, כי כך הוסכם כאמור, ולא כנגד מסגרת ב' – המסגרת הנוספת.

אולם, כאשר זיפ – שזנד הם בעלי מניותיה היחידים – טוענת שהבנק היה חייב להעניק לה אשראי, כדי למנוע את התמוטטותה, וכי אי-מתן האשראי הוא שגרם ל"הריסת" החברה, מדוע הם אינם מפנים דרישה זו לעצמם? האם לא מצופה מבעלי החברה לעשות כל מאמץ מצדם כדי להצילה, אם אכן הם מעוניינים בהמשך קיומה, לכל הפחות כפי שמצופה מהבנק? הטיבה לנסח זאת איצקוביץ בחקירתה (עמ' 1087): "ת: שנייה. אני רוצה להגיד על זה משהו, הבנק יכול להגיד – די, עד פה! הרי אני מוכן לתת, מוכן לתת אבל ברגע שבשלב מסוים שהבנק אומר – תראה, אני לא רוצה לתת, לא רוצה להיות חשוף יותר אז יש אחד מהשניים – או ללכת למקום אחר ולקבל מימון נוסף או להביא כסף מהבית שהמון בעלי חברות עושים את זה, אני לא זוכרת בשום שלב שהוא שיוסי הביא כסף מהבית כדי...". במיוחד מצופה היה מזנד לנהוג כך, כאשר הם ערבים לזיפ וצפויים, לכן, להיתבע לתשלום החוב שזיפ לא תוכל להשיבו.

...

המסקנה היא שיש לדחות את תביעת זיפ, על כל חלקיה.

הנזקים הנטענים המסקנה האמורה מייתרת, כמובן, את הדיון בנזקים הנטענים, אך כיוון שהצדדים כבר דנו בכך, וכדי שהספר לא יהיה חסר, אתייחס אליהם בקצרה בלבד.

התביעה שכנגד נדחית.

טענת הבנק בהקשר זה כי לא היה כשלון תמורה בין הנתבעת לשי שירותים וכי מדובר בשיקים לבטחון שנמסרו לו על ידי הלקוח כנגד השיקים ניתנה מסגרת אשראי, השיקים שועבדו לבנק ומאחר שהלקוח לא הסדיר את חובו לבנק יכול הבנק להשתמש בשיקים אלה על מנת להקטין את חוב הלקוח אליו.

יובהר כי נכון הוא הדבר, כי מתן אשראי על אף קיומו של חוב מהוה תמורה בת ערך של שיק כקבוע בסעיף 26(א)(2) לפקודה (ראה ע"א 2790/07 בנק דיסקונט נ' מרדכיוב גרשון (פורסם בנבו); כן ראה ע"א 569/70 סלמה נ' בנק הפועלים, פ"ד כ"ה(1) 528א).

...

בנושא זה גם ראה עדותו של מר ארסבן בעמ' 24: מכל האמור לעיל, עולה כי אין בפני בית המשפט מסמך המבסס את טענת הבנק לפיה המסגרת בעובר ושב ,בגובה 1,000,000 ₪ ,ניתנה על סמך השיקים שמופקדים.

סוף דבר בשים לב לאמור לעיל, דוחה את התביעה.

למען הסדר הטוב מדובר בשמו הקודם של חוק אשראי הוגן, תשנ"ג – 1993 (להלן: "החוק") דיון והכרעה מה טיב אחיזת התובע בשיק? סעיף 28 לפקודת השיטריות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") קובע – "אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השיק כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ..." במהלך חקירתו הודה התובע כי כאשר קיבל את השיק ממר עקיבא לא הופיע שם מוטב על השיק (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 24-22.

יש לציין כי בסעיף 9 לסיכומים מטעמו טען ב"כ הנתבע כי התובע לא ביצע הקטנת חוב בתיק ההוצל"פ למרות שהודה כי מר עקיבא שילם לו 50,000 ₪, אולם התובע כלל לא הודה בכך ולהלן עדותו בענין זה (עמ' 5, שורות 10-5, ההדגשה אינה במקור) – "ש: אם בסוף 2017 הסכמת שהחוב עומד על 69,000 ₪ זה אומר שקבלת מעקיבא עד אז 100,000 ₪ במזומן?

החוב של הוצל"פ הוא כנגד שיקים ולא כנגד הכסף.

בה במידה לא מצאתי צורך לידון בשיחות שקיים אבי הנתבע עם התובע לשם הסדרת החוב לאחר הגשת השיק לבצוע, שכן הללו רק מחזקות את גרסת התובע כאשר זו ממילא לא נסתרה והנטל המוטל על הנתבע לא הורם.

...

מכאן שהתשלומים שמר עקיבא שילם לתובע על פיו, תהא ההלוואה בקשר אליה שולמו אשר תהא, טרם שולמו במועד הגשת הבקשה לביצוע ועל כן לא היה צורך לציינם בה. לאור האמור לעיל אני קובע כי התובע עמד בתנאי סעיף 8 לחוק אשראי הוגן וכי בקשתו לביצוע השיק הוגשה כדין.

הטענות האמורות אינן משליכות על הנושא המרכזי בהליך שלפני – הנטל המוטל על הנתבע להוכיח ולו אחת משתי טענות הפרעון שבפיו או את טענותיו מכח חוק אשראי הוגן, ומשלא הרים נטל זה דין התביעה להתקבל.

אשר על כן, אני מקבל את התביעה וקובע כי ההליכים בתיק הוצל"פ 501861-09-17 יחודשו וימשכו כסדרם בגין מלוא סכום החוב.

הנאמנת מפנה להליכי הוצל"פ שננקטו נגד החייב, אשר התנהלו נגד החייב כבר מתחילת שנת 2017, כאשר במועד בו הועברו הכספים לבנק, כבר התנהלו נגד החייב מספר תיקים בהוצל"פ. לטענת הנאמנת, הבנק היה מודע לכך שהחייב חדל פרעון ובכלל זאת על רקע שיקים שיצאו מחשבונו ולא כובדו והוראות חיוב בכרטיסי האשראי שלא כובדו.

החייב מדגיש, כי מדובר בפרעון חוב קיים ולא בשידרוג מעמד הנושה, כגון הפיכתו לנושה מובטח (פעולות שהוכרו כנכנסות לגדר הענקה לפי סעיף 96 לפקודה).

מטרה נוספת, שגם לגביה אין מחלוקת, היתה להקטין את חובו כלפי הבנק, אם כי יש לציין שהעברת כספי החייב בתמורת המכר לבנק לא הביאה להסדרת חובו לבנק, כך שקשה לראות מה היה בדיוק האנטרס של החייב עצמו בהעברת הכספים.

...

ככלל: "... פירעון חוב, דהיינו פעולה שיש בה כדי להביא לסילוק הנשייה באופן מלא או חלקי, איננה באה בגדר 'הענקה' הנבחנת במסגרת סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל. מסקנה זו נובעת מכך שפקודת פשיטת רגל קובעת הסדר מיוחד לעניין העדפת נושים, שהמקרה הגרעיני בו הוא מיועד לטפל הוא פירעון חוב לאחד הנושים באופן המקנה לו יתרון על פני הנושים האחרים (סעיף 98 לפקודת פשיטת רגל, שעניינו ביטול העדפות מרמה.. אם תאמר אחרת, הרי שכמעט כל מקרה של פירעון חוב יצטרך להיבחן במקביל על פי שני ההסדרים, ובשים לב לכך שמשך הזמן בו ניתן לבטל פעולה על פי סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל וסעיף 220 לחוק חדלות פירעון הוא ממושך מאד (עד 10 שנים לפי פקודת פשיטת רגל, ועד 4 שנים לפי חוק חדלות פירעון), הדבר יביא לפגיעה קשה ביציבות הכלכלית. לא לכך הייתה כוונת המחוקק, ולא כך נוהגים בתי משפט של חדלות פירעון מאז ומעולם." ע"א 8175/19 שלמה נ' עו"ד ליאור מזור (מיום 24.5.2020).

גם היקף הנשייה מחזק את המסקנה, כי באותה עת כבר היה ברור שאין ביכולת החייב להיחלץ מהמשבר הכלכלי, וכי חובותיו יעמדו לפירעון, כאשר יחד עמו תעמוד כחייבת גם אשתו, בהיותה ערבה כלפי הבנק לחובות בסכומים של מאות אלפי שקלים.

ככל שיהיה מדובר בתוספת נמוכה יותר לקופה, יכול הדבר ללמד על פגיעה בעוצמה משמעותית, אשר יכולה ללמד על המסקנה המתחייבת.

כמו כן, ראו ע"א 775/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ברוש מסחר בברזל (אישרור) בע"מ, פ"ד מס(1) 294, 296 וכן ראו ע"א (מחוזי – ת"א) 4048/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מיה תבליני החיים ירושלים בע"מ (נבו 20.2.2000) שם נקבע: "מהתשתית העובדתית עולה כי המערער נתן למשיבה אשראי כספי בהקף ניכר ביותר, והשקים שהופקדו בחשבון נועדו להקטין את הקפו של האשראי. הערך שנתן המערער למשיבה מתבטא בשניים: (א) קיומה של יתרת חובה ניכרת בחשבון העו"ש של המשיבה בעת הפקדת השיק, וכתוצאה הנגזרת מכך - בהפחתה הצפויה של יתרת החובה בסכום הכלול בכל שיק אשר מופקד בחשבון וייפרע כאשר יגיע מועד פרעונו; (ב) המשך מתן האשראי למשיכת יתר. לדעתנו הוכח שהמערער אוחז בעד ערך שניתן בעד השיק נשוא הדיון, גם אם מדובר בשיק מתועד שמועד פרעונו עדיין לא הגיע. לנו נראה שאין כל חשיבות לשאלה אם נכרת או לא נכרת בין בעלי הדין הסכם אשראי לפיו מתן האשראי היה קשור בהפקדת שיקים כבטוחה. ייתכן הדבר שלמערער היו ביטחונות מספיקים להבטחת האשראי הרבה מעבר לסכום השיק, אלא שמצב דברים זה איננו משנה את העובדה שהמשיבה קבלה ערך בעד השיק כפי שאמרנו. בפסק-הדין שבית-המשפט‏ סמך עליו ואבחן אותו מענייננו, נאמר כי עצם קיומו של חוב מהוה תמורה בת ערך לשיק, כאמור בסעיף 26(א)(2) לפקודת השיטריות, ואכן: בעת סחורו של השיק לבנק בעיניין ההוא הגיע חובו של הנתבע לסכום ניכר (ע"א 569/70 סלמה נ' בנק הפועלים, פ"ד כ"ה (1) 528 א'). וכך היה גם בעניינינו: בעת סחורו של השיק נשוא דיוננו אל המערער היה קיים חוב כספי ניכר שהמשיבה חבה למערער, וחוב זה הוא הערך שניתן לה כנגד השיק כהוראת סעיף 26(א)(2) הנ"ל.

...

הנתבעות טוענות שהבנק היה מודע היטב לסיכום הנטען ואף כיבד אותו ולכן לא יכול היה להסתמך על השיקים שנמסרו לבנק, על תנאי שלא ישמשו כבטוחה.

סיכום ביניים לאור כל האמור, הבנק אוחז כשורה בשיקים.

אינני מקבל טענה זו. אין חולק, גם לשיטת הבנק, שלא התקבלה סחורה בגין השיקים.

התוצאה התביעות מתקבלות במלואן, למעט ביחס לשיק מספר 70690 על סך 5,000 ₪ המהווה חלק מתיק הוצאה לפועל מספר 521255-06-20.