שיקולים רלוונטיים לגבי החלטה על העמדה לדין

לא נערך שימוע לנאשם 1 זכות השימוע הנה זכות יסוד שנועדה לאפשר לחשוד בעבירה מסוג פשע לשטוח את טענותיו לפני הרשות המוסמכת טרם תחליט אם יש מקום להעמידו לדין, ובדרך זו ליתן בידי רשות התביעה את האפשרות לבחון את טענותיו של חשוד בטרם קבלת החלטה על העמדה לדין, על מנת לנסות להקטין את סיכוי הטעות שבה ולמזער את הנזק העלול להגרם לחשוד ולמשאבים הציבוריים כתוצאה מהחלטה שגויה.

על אף האמור, שהוי ממושך בהגשת כתב אישום שניגרם בעטיה של היתנהלות רשויות התביעה הוא שיקול רלוואנטי במלאכת גזירת הדין, ומשקלו ייקבע – בין היתר ומבלי למצות – בשים לב למשך השהוי, חומרת העבירה וטיבה, ותרומת הנאשם לעיכוב (ראו ע"פ 4434/10 יחזקאל נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (16.3.2011); ע"פ 3821/08 שלומוב נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (27.11.2008)).

סעיף 149 לחסד"פ מונה שורה של טענות מקדמיות, אשר תכליתן לאפשר בירור עינייני של האישום, וכלשונו של יעקב קדמי בספרו "על סדר הדין בפלילים" חלק שני (תשס"ג-2003), בעמוד 894: "כל תשע הטענות הן על-פי טיבן ואופיין 'מוקדמות (לדיון) ומקדימות (אותו)', לאמור: טענות שמקומן הטבעי לפני הפתיחה בבירור עינייני של האישום". אשר למשמעות שיש ליתן להיגד פגם או פסול בכתב האישום, הוסיף המלומד קדמי וביאר בספרו בעמוד 935 כדלהלן: "'פגם' בהקשר הנידון משמעו - השמטת 'פרט עינייני' מכתב האישום: אם פרט מהותי המבטא יסוד מיסודות העבירה, אם פרט חיוני להצגה הולמת של היתנהגות הנאשם או של הנסיבות שאפפו אותה, ואם פרט שבלעדיו לוקה הוראת החיקוק בחוסר דיוק. 'פסול' בהקשר הנידון משמעו - אי עמידה בדרישות החוק באשר ל'כשרותו' ול'תקפותו' של כתב האישום; לרבות, ציון פרטים 'אסורים' במסגרתו, כגון: הרשעות קודמות." בסכמו הכלל המנחה את בתי המשפט בהידרשם לטענה מקדמית כאמור, הדגיש קדמי בעמוד 942 לספרו, באומרו: "תכליתה של הטענה איננה לשמש 'טענת הגנה', בפני הרשעה, אלא - אמצעי להבטחת הגנה נאותה ומשפט הוגן לנאשם; לכן, לא בבטול כתב האישום הצלחתה של הטענה, אלא - בתיקונו ובהעמדת הדברים על דיוקם ועל מכונם.

...

לפיכך, דין הטענה להידחות.

לכול הפחות היה עליו לבררה עם ב"כ המאשימה בטרם יעשה כן. אף ב"כ נאשם 1 מודע היטב לכך שממילא לא ניתן להכריע בטענה מסוג זה בטרם יישמעו הראיות (ראו האמור בסעיף 82 לטענותיו בכתב), ולכן אף היא נדחית.

סוף דבר לנוכח האמור לעיל, אני דוחה את טענותיו המקדמיות של נאשם 1.

זאת בשים לב לשיקול הדעת הרחב בעיניין המוקנה לרשויות התביעה, הנובע בין היתר מהעובדה כי רשויות התביעה הן שצריכות להקצות את משאביהן לאכיפת הדין הפלילי; להן ניסיון בבצוע הליכי חקירה ובבחינת השיקולים הרלוואנטיים להעמדת אדם לדין; ובידיהן הנתונים הרלוואנטיים להחלטה אם נסיבות מקרה שלפניהן מצדיקות את העמדתו לדין של החשוד.

ראו למשל את סיכום הביניים בעיניין זה: "דוקטרינת ההגנה מן הצדק נועדה, מלכתחילה, לתת מענה למקרים בהם יש 'בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות'... ברי כי במקרים שבהם נפל פגם של ממש בשקול הדעת שהוליך להחלטה להגיש כתב אישום, יהיה בכך כדי לפגוע בתחושת הצדק וההגינות (וראו בהקשר זה את אחד המודלים שמציע נקדימון בספרו, שרואה בהגנה מן הצדק 'ענף של מנגנון הבקורת השיפוטית על ההחלטה להעמיד לדין בהתאם לכללי המשפט המנהלי', שם, בעמ' 155)" (פסקה 86 לחוות דעתו של חברי השופט פוגלמן).

...

כפי שבית משפט זה דחה בעניין נוה את "דוקטרינת חופש המידע בפלילים" (רענן גלעדי "דוקטרינת חופש המידע בפלילים – בעקבות עע"מ 2668/15 מ"י נ' הלל וייס" הסניגור 230 עמ' 4 (5/2016), כך דינה של דוקטרינת הביקורת המינהלית בפלילים להידחות.

עם זאת, ועל אף שאני סבור כי הביקורת על שיקול דעת התביעה אינה זרה לדין הפלילי, שותף אני לדעתו של חברי, המשנה לנשיאה השופט נ' הנדל, כי השימוש בעילת הסבירות כעומדת על רגליה שלה, אין בה תועלת של ממש ונזקה עולה על תועלתה.

לסיכום.

בתפ"ח (מחוזי ת"א) 1049/07 כהן נ' מדינת ישראל (22.7.2007) צוינו דברים אלה: "שיקול הדעת שהעניק המחוקק לראשי התביעה, להחליט על אי יידוע בעקבות מניעה שנקרתה על דרך היידוע, הוא שיקול דעת רחב, המאפשר לכאורה לראשי התביעה להציב במסגרת שיקול הדעת המוקנה להם, גם שיקולים טכניים, בהם, הצורך בהכנה מהירה של כתב האישום כנגד חשודים גם אם אינם הנמצאים במעצר. סמכות זו, כולל, הוראת הפטור הסטאטוטורית מיידוע, המעוגנת בסעיף 60א(ז) לחסד"פ לגבי חשודים עצורים, יש להבין על רקע הצורך בהתמודדות התביעה עם מיגבלת הזמן שנקצב לה בהגשת כתב אישום בתנאים כאמור, כמו גם, הצורך לזרז את הליכי החקירה של חשוד עצור, שפרק הזמן של 30 הימים הנקובים בסעיף 60א(ד) לעניין תגובה על הודעת יידוע, אינו רלוואנטי לגביו". אין מי שיחלוק על כך כי החלטת פרקליט המחוז נתונה לבקורת שיפוטית ובקורת זו צריכה להעשות במסגרת ההליך הפלילי (בג"ץ 9131/05 ‏ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ'‏ מדינת ישראל - משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (6.2.2006); בג"ץ 8066/18 ‏משיח נ' פרקליטות המדינה (22.1.2019)).

בעיניין הייכל נאמרו דברים אלו, על רקע הפרת חובת הייעוד: "החלטת התובע על העמדת המערער לדין היא החלטה מינהלית. בהחלטה זו נפל פגם שכן שימוע לא נערך קודם להגשת כתב אישום. אולם כלל ידוע הוא כי יש להבחין בין פגם בהליך לבין תוצאת הפגם. פגם משפטי מאותו סוג עשוי להוביל במקרים שונים לתוצאות שונות, לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. מטבע הדברים, החלת דוקטרינת הבטלות היחסית בנוגע לפגם משפטי בפעולת הרשות נעשית תמיד על רקע נסיבותיו הפרטניות של המקרה. דוקטרינה זו הוחלה גם בהליך הפלילי[...]". לאחרונה נקבע בעיניין רותם כי האכסניה הדוקטרינרית לבירור טענות הנאשם לפגמים שנפלו בהחלטת המאשימה להעמיד את הנאשם לדין היא טענת ההגנה מן הצדק, תוך שבית המשפט דוחה את השמוש בדוקטרינה של ביקורת מנהלית בהליך הפלילי.

...

עיון בטענות הצדדים מוליך למסקנה כי בנסיבות המקרה לא נפל כל פגם בהחלטה שלא לקיים הליכי יידוע ושימוע.

ייתכן ובנסיבות אחרות, ניתן היה לשקול דרך חלופית, כגון הגשת כתב אישום נגד החשודים העצורים, עריכת שימוע לנאשם המשוחרר ובמידה ויוחלט על הגשת כתב אישום, יוגש בד בבד עם בקשה לאיחוד הדיון בהתאם לסעיף 90 לחסד"פ (כמו למשל ההילוך שהיה בת"פ 52826-03-22 מדינת ישראל נ' אבו שאח, החלטתי מיום 17.8.2022).

קצרו של דבר שאני דוחה את בקשת הנאשם 3 לבטל את כתב האישום.

כל שנקבע הוא ש"בתום החקירה המשלימה יוחלט האם להעמיד את השוטר נאור [יצחקי – א.ש.] לדין, אך זאת בשים לב לאמור בפסק הדין ביחס להחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, בהנתן התשתית העובדתית שעמדה לפניו באותה עת"; ואכן, כך פעל היועמ"ש: בתום החקירה המשלימה, היועמ"ש החליט – לאחר בחינה מקיפה שערך ושקילת כל השיקולים הרלבאנטיים שחלים בנידון דידן – כי אין מקום להעמיד את יצחקי לדין פלילי.

האם החלטה זו מצויה במיתחם הסבירות או שמא חורגת ממנו? התערבותנו בשקול דעתה של היועמ"ש היועמ"ש, כמי שעומדת בראש התביעה הכללית במדינה, מופקדת על קבלת החלטות בעיניין העמדה לדין פלילי.

זאת מאחר שהמקרה דנן לא בא בגדר המקרים החריגים והנדירים שבהם יתערב בית משפט זה בהחלטה על אי-העמדה לדין, בשים לב לאמת המידה המצומצמת שנקבעה בהקשר זה, שלפיה התערבותנו שמורה למקרים שבהם ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קצוני או בעיוות מהותי; והדברים נכונים ביתר שאת כאשר עסקינן בטענות לעניין דיות הראיות והערכת חומרי חקירה (וראו, מני רבים: בג"ץ 2458/19 ריזקה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15 (15.1.2023); בג"ץ 5752/17 פלונית נ' פרקליטות המדינה – מחלקת עררים, פסקה 20 (9.9.2019); בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השילטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199, 209-208 (2004)).

...

לפיכך מצטרף אני למסקנת חברי כי דין העתירה להידחות.

לאחר בחינת החלטת היועץ המשפטי לממשלה, וצפייה בסרטון מצלמות האבטחה המתעד את האירוע, מקובלת עליי מסקנת חברי השופט א' שטיין, מטעמיו, כי אין מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם יתערב בית משפט זה בהחלטת רשויות התביעה בענין העמדה לדין, וכי לא ניתן לומר כי החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לוקה בחוסר סבירות קיצוני כנטען על-ידי העותר.

לפיכך, אני מצרפת הסכמתי למסקנת חבריי כי דין העתירה להידחות.

בטרם אסיים, לעניין המחלוקת שנפלה בין המאשימה לב"כ הנאשם באשר לחובת ההנמקה של היועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לאישור הגשת כתב אישום לפי סעיף 14 לחוק הנוער, מצאתי לנכון להביא את הדברים הבאים: "בטרם מוגשת בקשה ליועץ (או לגורם לו אצל את סמכותו זו) לאישור הגשת כתב אישום לפי סעיף 14 לחוק הנוער, המשיבה בוחנת האם המקרה מצדיק העמדה לדין. בחינה זו מתבססת על השיקולים הקבועים בהנחיה 1.5 בצרוף שיקולים נוספים הנזכרים במכתב שהפיץ פרקליט המדינה ביום 17.10.2013 לפרקליטויות המחוז בו הוא מבהיר את עמדת הפרקליטות ביחס לבקשות להעברת נימוקים להעמדה לדין לפי סעיף 14 לחוק הנוער. בין כלל השיקולים הקבועים בהנחיה 1.5 ובמכתב, ניתן למצוא את חומרת העבירה, גיל הנאשם בעת ביצוע העבירה, פרק הזמן שחלף מעת ביצוע העבירה והסיבות למשך הזמן שנידרש להגשת כתב האישום. לאחר בחינה זו, מוגשת בקשה מפורטת לפרקליטות המדינה הכוללת את כל העובדות והשיקולים הרלוונטיים לנאשם וביניהם: תאור מלא של העבירות בהם הוא מואשם, פירוט לגבי גיל הנאשם בעת ביצוע המעשים השונים, הסבר למשך הזמן שנידרש להגשת כתב האישום, ציון אישומים והרשעות של הנאשם לאחר שהפך לבגיר וניתוח האנטרס הצבורי הקיים בהעמדתו לדין [...]. בדיון בפנינו ציינה המשיבה כי הבקשה נבחנת לעומק על-ידי פרקליט מפרקליטות המדינה ולאחר מכן המשנה לפרקליט המדינה מקבל החלטה בבקשה על בסיס כל האמור. תהליך זה של קבלת ההחלטה מצביע על קיומה של בחינה יסודית של הבקשה לאישור העמדה לדין לפי סעיף 14 לחוק הנוער, כפי שאכן ראוי שתיבחן נוכח הפגיעה הממשית בקטין העומד לדין זמן רב לאחר ביצוע המעשים המיוחסים לו. אמנם בסופו של דבר לא קיים מיסמך המסכם את תהליך קבלת ההחלטה והמפרט בכתב את הנימוקים לכך, אך נוכח המידע הרב המוצג בפני פרקליטות המדינה, מידע שחייב על-פי ההנחיה לכלול נתונים מסוימים, בחינת התיק על-ידי פרקליט בפרקליטות המדינה וההוראות השונות שמתוות את שיקול הדעת של הגורם המאשר, ניתן לומר כי החלטה על העמדה לדין לפי סעיף 14 מתקבלת בצורה מושכלת" [ההדגשות אינן במקור – א.א].

...

בנוסף לאמור, לא שוכנעתי כי עסקינן במקרה בו נפל פגם חמור בהפעלת שיקול הדעת המנהלי של רשות התביעה, המחייב לגרסת ב"כ נאשם את התערבות בית המשפט על ידי ביטול כתב האישום.

בטרם אסיים, לעניין המחלוקת שנפלה בין המאשימה לב"כ הנאשם באשר לחובת ההנמקה של היועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לאישור הגשת כתב אישום לפי סעיף 14 לחוק הנוער, מצאתי לנכון להביא את הדברים הבאים: "בטרם מוגשת בקשה ליועץ (או לגורם לו אצל את סמכותו זו) לאישור הגשת כתב אישום לפי סעיף 14 לחוק הנוער, המשיבה בוחנת האם המקרה מצדיק העמדה לדין. בחינה זו מתבססת על השיקולים הקבועים בהנחיה 1.5 בצירוף שיקולים נוספים הנזכרים במכתב שהפיץ פרקליט המדינה ביום 17.10.2013 לפרקליטויות המחוז בו הוא מבהיר את עמדת הפרקליטות ביחס לבקשות להעברת נימוקים להעמדה לדין לפי סעיף 14 לחוק הנוער. בין כלל השיקולים הקבועים בהנחיה 1.5 ובמכתב, ניתן למצוא את חומרת העבירה, גיל הנאשם בעת ביצוע העבירה, פרק הזמן שחלף מעת ביצוע העבירה והסיבות למשך הזמן שנדרש להגשת כתב האישום. לאחר בחינה זו, מוגשת בקשה מפורטת לפרקליטות המדינה הכוללת את כל העובדות והשיקולים הרלוואנטיים לנאשם וביניהם: תיאור מלא של העבירות בהם הוא מואשם, פירוט לגבי גיל הנאשם בעת ביצוע המעשים השונים, הסבר למשך הזמן שנדרש להגשת כתב האישום, ציון אישומים והרשעות של הנאשם לאחר שהפך לבגיר וניתוח האינטרס הציבורי הקיים בהעמדתו לדין [...]. בדיון בפנינו ציינה המשיבה כי הבקשה נבחנת לעומק על-ידי פרקליט מפרקליטות המדינה ולאחר מכן המשנה לפרקליט המדינה מקבל החלטה בבקשה על בסיס כל האמור. תהליך זה של קבלת ההחלטה מצביע על קיומה של בחינה יסודית של הבקשה לאישור העמדה לדין לפי סעיף 14 לחוק הנוער, כפי שאכן ראוי שתבחן נוכח הפגיעה הממשית בקטין העומד לדין זמן רב לאחר ביצוע המעשים המיוחסים לו. אמנם בסופו של דבר לא קיים מסמך המסכם את תהליך קבלת ההחלטה והמפרט בכתב את הנימוקים לכך, אך נוכח המידע הרב המוצג בפני פרקליטות המדינה, מידע שחייב על-פי ההנחיה לכלול נתונים מסוימים, בחינת התיק על-ידי פרקליט בפרקליטות המדינה וההוראות השונות שמתוות את שיקול הדעת של הגורם המאשר, ניתן לומר כי החלטה על העמדה לדין לפי סעיף 14 מתקבלת בצורה מושכלת" [ההדגשות אינן במקור – א.א].

סוף דבר, דין הבקשה להידחות.