שיקולים מפלים בפיטורי אישה בהריון

חוק עבודת נשים סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954 (להלן: "חוק עבודת נשים"), אוסר על פיטורי עובדת בהיריון, המועסקת אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה ששה חודשים לפחות, ללא קבלת היתר מתאים משר העבודה והרווחה.

לאור האמור, משהנתבעת הפרה את חוק שויון הזדמנויות בעיניינה של התובעת, ומששוכנענו שהשיקולים המפלים היו רק חלק מהשיקולים שנשקלו בהחלטת הפיטורים ולאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות וכן טענות הצדדים, החלטנו לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין רכיב זה. האם החברה הפרה את חוק עבודת נשים? התובעת טענה בכתב התביעה כי חוק עבודת נשים אוסר על פיטוריה של עובדת בתקופה המוגנת, קרי בתקופה של 60 ימים לאחר תום תקופת הלידה וההורות, אלא בהיתר מראש.

...

בסיכומיה, התובעת זנחה את טענותיה בעניין זה– ומשכך דין התביעה בעניין זה, להידחות.

לפיכך, לאור כל האמור לעיל, החלטנו לדחות את טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות.

וכך נפסק על ידי בית הדין הארצי: "אפליה בפיטורים מעבודה של אשה, רק בשל היותה בהיריון, מהוים על פי שיטת המשפט בישראל, שמשפט העבודה הוא חלק אינטגראלי ממנה, ועל פי ערכי היסוד שלה, הפליה אסורה ופסולה, המנוגדת לעיקרון השויון". (ע"ע 1353/02 מרגלית אפלבוים - נינה הולצמן, פד"ע לט 495, עמ' 507).

עצם העובדה כי ההיריון של התובעת היה אחד השיקולים שהניעו את ההחלטה לפטר אותה, מראה כי מדובר בפיטורים פסולים, בנגוד לחוק שויון הזדמנויות בעבודה, עקב אפליה תוך פגיעה בזכות לשויון, על בסיס דוקטרינת ה"הכתמה".

...

על כן, דין טענת התובעת להידחות.

הוכחה כזו לא הובאה, ולכן, דין הטענה להידחות.

לסיכום לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת: פיצוי בגין נזק לא ממוני עקב פיטוריה בסך 13,000 ₪, סכום זה יישא ריבית והצמדה אם לא ישולם תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

דיון והכרעה חוק עבודת נשים עקרון השויון הוכר במשפט הישראלי כנשמת אפו של המשטר החוקתי (בג"ץ 98/69 אהרון א' ברגמן נ' שר האוצר, כג 693 (1969)) ובמסגרת זאת, ניתנת תשומת הלב להפליית נשים בשוק העבודה, תוך הדגשת החומרה היתרה שיש לראות בכך בהיבט של אובדן הזדמנויות תעסוקתיות, מפאת מינה, מצבה המשפחתי, והאילוצים הייחודיים המאפיינים את האשה, כגון הריון.

מכאן, שככל שהתובעת עבדה חצי שנה, ופוטרה מעבודתה בזמן הריונה מבלי שקבלה היתר, אין תוקף לפיטוריה ואולם אף אם טרם חלפה חצי שנה מתחילת העסקתה של התובעת, ככל שהריונה היוה שיקול בהחלטה להפסיק את עבודתה, הרי שמדובר בשקול פסול ומפלה, מכוח סעיף 2(א) לחוק שויון הזדמנויות בעבודה, אשר בו נדון בהמשך.

...

בשל כך, אנו קובעים כי לתובעת שולמה תמורת הודעה מוקדמת, ולפיכך התביעה ברכיב זה נדחית.

משכך, אין בידינו לקבל תביעתה בעניין זה. סוף דבר דין התביעה להתקבל בחלקה בלבד.

הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בגין פיטורים ללא שימוע בסך 7,000 ₪.

בית הדין הארצי קבע בפרשת ארביב –(ע"ע 363/07 שרונה ארביב נ' פואמיקס בע"מ (פורסם בנבו, 26.5.2010): "ראוי לעניין זה להדגיש, כי האיסור על הפליית אשה בפיטורים מטעמי היריון והורות איננו תולדה של הוראות חוק שיויון הזדמנויות, ואין בית הדין נזקק להוראות חוק שיויון הזדמנויות, כדי לקבוע את הפסול שבמעשה ההפליה ... הינה כי כן האיסור על הפלייה מחמת הריון חל גם במקום בו לא חל חוק שויון ההזדמנויות. הפלייה מחמת היריון הנה בבחינת קיום של חוזה עבודה שלא בתום לב". דבר חקיקה מרכזי נוסף שנועד למגר הפליה נגד נשים בשוק העבודה הישראלי הוא חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954.

על פי הוראות הסעיף, עובד התובע בעילה של הפרת סעיף 2 לחוק שויון הזדמנויות יכול להביא להעברת נטל הראיה למעסיק, כך שיצטרך להוכיח שעילת הפיטורים היא כדין ונקייה משיקולים זרים ואינה בנגוד להוראת סעיף 2 לחוק השויון.

...

ביחס ליתר הרכיבים - התביעה נדחית.

בנסיבות אלה, הגם שמצאנו כי על הנתבעת 3 לפצותה בסך 10,000 ₪, הרי על בית הדין ליתן הדעת להיקף הסעד שנפסק לעומת הסעד שנתבע בכתב התביעה, כמסד לבחינת שאלת ההוצאות.

בשל כך, ביחסים שבין התובעת והנתבעת 3, הגענו למסקנה כי באיזון הנכון ועל רקע היבטים שונים שחברו יחדיו כאמור, כל צד יישא בהוצאותיו.

בית הדין הארצי קבע בפרשת ארביב: "ראוי לעניין זה להדגיש, כי האיסור על הפליית אשה בפיטורים מטעמי היריון והורות איננו תולדה של הוראות חוק שיויון הזדמנויות, ואין בית הדין נזקק להוראות חוק שיויון הזדמנויות, כדי לקבוע את הפסול שבמעשה ההפליה ... הינה כי כן האיסור על הפלייה מחמת הריון חל גם במקום בו לא חל חוק שויון ההזדמנויות. הפלייה מחמת היריון הנה בבחינת קיום של חוזה עבודה שלא בתום לב". ע"ע 363/07 שרונה ארביב - פואמיקס בע"מ, [פורסם בנבו] ניתן ביום 26.5.10.

לפיכך ניתן לקבוע כי גם אם התובעת הביאה ראשית ראיה לקיומה של עילה לכאורה לפיטוריה מחמת הריונה, הרי שהנתבעת הראתה שלא עמדו בפניה שיקולים הנגועים בהפליה אסורה על פי עילות ההפליה המנויות בסעיף 2 לחוק השויון.

...

אי מתן הודעה מוקדמת בנסיבות המצערות של התובעת, אשר בעטיין היא ילדה פג בלידה מוקדמת, ולאחר שקבענו כי התובעת לא פוטרה מחמת הריונה לא מצאנו כדי לקבוע כי מי מהצדדים זכאי לפיצוי בגין רכיב זה. פיצוי בגין עגמת נפש כבר נקבע כי: "ההלכה הינה כי רק במקרים קשים וחריגים יפסוק בית הדין פיצוי בגין עוגמת נפש "באשר מטבע הדברים כרוכים פיטורים תוך הפרה חוזית בעוגמת נפש ובתסכול..."" ( ע"ע (ארצי) 110/07 פרדי ברבי נ' יוסי ברבי, [פורסם בנבו] ( 1.9.2008).

התביעה ברכיב זה נדחית אפוא אף היא.

· באשר ליתר הרכיבים: בגין פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ועגמת נפש, התביעה נדחית ביחס לעניינים אלו.