שיקולי צדק ויושר בדיני משפחה בהחלטות בית המשפט

לעניין סמכות בית המשפט לגרוע שקים מהודעת הגבלה משקולי צדק הפנה המבקש לדברי בית המשפט בעש"א (קריות) 24328-07-17 ואכד עאמר נ' הבנק הבנלאומי הראשון לישראל בע"מ (9.10.2017) ולהחלטה בעש"א (חיפה) 67302-07-18 משק ירדנה ויהושע הדר בע"מ נגד בנק הפועלים – קריית טבעון 12719.

עוד ציין המבקש כי מדובר באדם מבוגר, המנהל את חשבונו במשך שמונה שנים ללא מסגרת אשראי, מעולם לא הוגבל, לא בחשבון זה ולא בחשבון אחר, הוא המפרנס היחיד של מישפחה המונה שמונה נפשות, בתו חולה ובמשך תקופה ארוכה עברה טיפולים לא פשוטים כאשר המבקש הוא שסעד אותה.

מקום שברור בצורה מובהקת שאין כל סיכוי שהערעור המוגש לפי חוק שיקים ללא כסוי, יתקבל, אין הסעד הזמני משרת כל אינטרס בר ממש (ראו: בר"ע (מחוזי באר שבע) 5180/96 דינים מחוזי כ"ו (5) 618 וכן יובל אזני כרך ב' עמ' 209).

לעניין האנטרס הצבורי עליו מגן חוק שיקים ללא כסוי ציין כב' השופט י' עמית כי: "תכליתו של החוק היא לשלול באופן מלא או חלקי את הזכויות ממי שלא עמד 'במבחן היושר' ולהוציאו ממעגל בלעי החשבון. מקום, שבו השיק סורב שלא בנסיבות שבשליטתו או באשמתו של מושך השיק, אין הציבור זקוק להגנת החוק. לכן יש לפרשו באופן, שאינו שולל מבית המשפט את שיקול הדעת במקרים קשים וראויים." (שם, עמ' 475) ומכאן לענייננו.

...

משכך, אני דוחה את טענת המבקש כי יש להוציא מהרשימה חלק מהשיקים בשל טעות של הבנק.

ה – סופו של דבר אשר על כל האמור לעיל, ניתן בזאת סעד זמני המורה על עיכוב הודעת ההגבלה על חשבון המבקש, עד להכרעה בערעור.

סעיף זה קובע כי "בית המשפט מוסמך, בכפוף להוראות לפי חוק זה, להחליט בכל שאלה שבמשפט או שבעובדה, המתעוררת בעיניין הליכי חידלות פרעון שלפניו או אם מצא כי הכרעה בה נידרשת לשם ייעול ההליכים כאמור...". ואולם, הוראה זו נועדה אך ורק להסמיך את בית המשפט להכריע, על פי הדין, גם בשאלות המסורות לסמכות העניינית של ערכאה אחרת בעניינים אזרחיים (למשל בעינייני מישפחה ועבודה).

זאת ועוד, שומה על בית המשפט אשר נידרש לעשות שימוש בסמכותו הטבועה, לעשות כן בזהירות המתבקשת ובמקרים חריגים ומיוחדים בלבד: "ניתן לטעון, כי בשיטה משפטית בה מבוססות סמכויות בית המשפט ושאר כללי הפרוצידורה על דין מפורש ומפורט, אין עוד מקום, מבחינה עקרונית, להכרה בסמכות נוספת, מה גם שנקודת המוצא שלה היא אי-הגדרת גבולות מראש. יצירתם של אי-ודאות וחוסר-אחידות בנושאי סמכויות וסדר הדין, עומדת בנגוד גמור לכל מטרתה של הפרוצידורה, שהיא קביעת אחידות, סדר ומסגרת. מכאן המגמה היסודית להסדרו התחיקתי המפורט של ענף משפט זה. הסדר כזה נועד, למעשה, למנוע שרירות דעת שיפוטית, באיצטלה של שיקול דעת שפוטי ובאמתלה של צורך ב'עשיית צדק', שתוצאתו, עשיית כל שופט כטוב בעיניו, אשר אין בינן לבין 'רדיפת' צדק ולא כלום" (פנחס גולדשטיין "הסמכות הטבועה של בית המשפט" עיוני משפט י(1) 37, 42 (1984)).

(ראו גם מיני רבים את פלוני, בפסקות 21-20; ע"א 748/81 אסתר סוקולבר נ' עידית הרפז, פ"ד לח(2) 688, 695 1984)); ע"א 4845/95 שמחה ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 639, 646 1995)); ע"א 6185/00 עו"ד מאהר חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366, 379 (2001); קובי ורדי "השפעת שקולי צדק ויושר על ההליך השפוטי האזרחי" המשפט יב 203, 212 (2007); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 229-227 (2015)).

כך, תקנה 6(ג) לתקנות השכר קובעת כי "המשיב בבקשה לשכר בפרוק יהיה הכונס הרישמי, והוא יהיה רשאי, בנוסף לסמכותו לפי כל דין, לחוות את דעתו על הדו"ח ולייעץ לבית המשפט הדן בבקשה בכל ענין הכרוך בה". על כן, לעמדתו של הממונה נודעת חשיבות רבה, הגם שכאמור, היא אינה מחייבת (ראו קוטלר, בפיסקה 9; חבר, בפיסקה 12; דוד האן דיני חידלות פרעון 321 (מהדורה שנייה 2018)).

...

מכל המקובץ לעיל מתבקשת המסקנה כי בית המשפט אינו מוסמך ואינו אמור לחייב את יוזם הליך חדלות הפירעון לשאת בשכר טרחתו של הנאמן, לא כתנאי לפתיחת ההליך וגם לא בשום שלב אחר.

סוף דבר מכל הטעמים אשר פורטו לעיל, אין לחייב את המבקש לשאת בשכר טרחתו של הנאמן עבור פעולותיו במסגרת הליך הפירוק של החברה, לרבות הגשתם של דוחות כספיים.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת.

יחסיהם של הצדדים עלו על שרטון, כאשר הוגשו תלונות למשטרת ישראל, ולאחרונה, לטענת המשיב, אף הוגשו שתי תביעות כספיות כנגד המבקשת, הן במישור דיני המשפחה והן במישור דיני העבודה.

תקנה 94 קובעת את מטרת הסעד, בזו הלשון: "מטרת הסעד הזמני היא להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך המשפטי ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין". בהמשך, קובעת תקנה 95(ב), כי: "הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תביעה, רשאי בית המשפט לתת את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מספקות לכאורה בקיומה של עילת תביעה, בקיום התנאים למתן הסעד כאמור בפרק זה ובנחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת המטרה". ובהמשך, בתקנה 95(ד) נקבע כך: "בהחלטתו אם לתת סעד זמני וכן בקביעת סוג הסעד, הקפו ותנאיו, ישקול בית המשפט, בין השאר, את השיקולים האלה:

לצד שיקולים אלה יובאו בחשבון גם שקולי צדק ויושר כגון תום לבו של התובע וכיוצא בזאת (רע"א 3127/16 עובדיה נ' אורי [פורסם בנבו] (1.6.2016)).

...

לסיכום, בעניין מאזן הנוחות נוטה הכף לצד המבקשת.

בבחינת מכלול השיקולים, ובפרט הזכות הלכאורית בעוצמה ממשית בכל הנוגע לבעלות המבקשת ברכב, מובילה למסקנה כי הכף נוטה לזכות המבקשת.

סוף דבר – הבקשה מתקבלת - ניתן צו המורה למשיב להעביר את הרכב מסוג סקודה מס' רישוי 27-029-12 (להלן: "הרכב") לידי המבקשת.

במובן זה ניתוח המקרה דנא וההכרעה במחלוקות בין הצדדים פשוטים יחסית למקרים אחרים, הן באספקלריה של דיני המשקים, הן באספלקריה של דיני החוזים והדוקטרינות מכוחם ובהן תום לב, מניעות, השתק, והן באספקלריה הרחבה של דיני היושר ושל שקולי צדק [ראו והשוו למשל: ע"א 2863/90 אריה בצר נ' נחמה צילביץ ואח', פ"ד מו(5)184; ע"א 5136/91 קוגלמס נ' קוגלמס ואח', פ"ד מט(2)419; ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6)295].

נוכח הקביעות דלעיל, איני מוצאת להרחיב מעבר לאמור לעיל, ויובהר שוב – בנסיבות המקרה שלפנינו לא זו בלבד שלא עלה בידי התובעים להרים הנטל (הכבד) הרובץ לפתחם ולהוכיח שאכן ניתנה להם רשות כאמור, הרי שאין כל מקום הן בראי הדין והן משיקולים של צדק, מניעות או השתק להכיר בה. יוער, כי אין בהחלטה עליהם משליכים התובעים יהבם (ב-בע"מ 9518/08, 768/09) כדי להועיל להם, הן משום שההערה בסעיף כ' להחלטה נאמרה באוביטר (הדיון נסב סביב שאלה שבסדרי הדין ופרשנות תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), הן משום שאין המדובר בהלכה (נדחתה בקשת רשות ערעור) והן, וזהו אולי העיקר, משהשאלה שעמדה לדיון נגעה לעצם הפיצול (וכלל אינה דומה לשאלה שלפנינו) ורמ"י מושתקת הייתה מלטעון כנגד הפיצול שעה שלא הוגש על ידה ערעור על החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה שהורתה כן. בשולי הדברים אך בהחלט לא בשולי חשיבותם יובהר, כי גם בהיבט הפראקטי וכשם שטענו הנתבעים ובצדק, לא ניתן לאכוף אותו "עירוב זכויות", וודאי בשעה שמערכת היחסים בין התובעים והנתבעים נעכרה, ובאופן בלתי הפיך, לכל הפחות ולמרבה הצער בין התובעים וההורים המנוחים, ובהנתן העברת הזכויות במשק במתנה לנתבעת 3, כיום יותר מתמיד ראוי לבדל, משפטית, שטחם של התובעים משטחה ולנתק הזיקה והתלות ביניהם.

...

הנה כי כן, בנסיבות המקרה דנא, באיזון בין כלל האינטרסים והזכויות, לרבות זכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות יסוד, באתי לכלל מסקנה, כי דחיית התביעה על יסוד הכלל בדבר השתק שיפוטי לא זו בלבד שאינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, היא בוודאי גם אינה מידתית בנסיבות העניין.

לפיכך, טענת הנתבעת בעניין זה נדחית.

סוף דבר העולה מן המקובץ, כי דין התביעה להידחות.

אם כן, האם זכאית ר' לפצוי בעקבות ביטול הרישיון, עבור מה וכיצד יחושב? בעמ"ש (חי') 52947-12-15 ח.י.א נ' מ.א.ג [פורסם בנבו] (2.8.2016) סקרתי בהרחבה את התפתחות החקיקה והפסיקה בכל הנוגע למוסד הרישיון במקרקעין, וכך כתבתי שם: "...מוסד הרישיון במקרקעין מבוסס על תורת ההשתק שפותחה בדיני היושר האנגליים ונקלטה במשפט הישראלי באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל. השתק זה נועד על מנת למנוע מבעל זכות במקרקעין לחזור בו מן ההרשאה שנתן לאחר לשימוש במקרקעין, אם המורשה הסתמך על ההרשאה בתום לב ובאופן סביר ושינה את מצבו לרעה על ידי השקעות שהשקיע במקרקעין, מתוך ציפייה שיוכל להמשיך להשתמש בהם כל עוד הוא מעוניין בכך...יחד עם זאת, נפסק כי נוכח שקולי הצדק שביסוד תורת ההשתק, היא תופעל בגמישות, תוך שלבית המשפט ניתן שיקול דעת בקביעת הסעדים הנובעים ממנה, אם מתן רשות שימוש במקרקעין ללא הגבלה ואם פיצויים. אמנם, סעיף 160 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") ניתק את דיני המקרקעין מדיני היושר האנגליים, וסעיף 161 לחוק המקרקעין, קבע כי מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין, אלא על פי חוק.

עד לאחרונה נהגו בתי המשפט בסכסוכי מישפחה, לפסוק פיצוי למורשה שהסתמך על ההרשאה שניתנה לו להשתמש במקרקעין, כאשר גובהו של זה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט ונגזר משקולי צדק, בהיתחשב בנסיבותיו של אותו מקרה.

ברוח ההסכמות שהגיעו אליהן הצדדים, ניתנה החלטתי שבה נקבע " בהסכמת ב"כ הצדדים, אני קובע כי ההכרעה בתביעת הנזיקין תנתן על בסיס חוו"ד פרטיות שהוגשו, בין אם תנתן הסכמה של הנתבעים להכרעה על דרך הפשרה לפי סע' 79 א' לחוק בתי המשפט כפי שהציע ב"כ התובע ובין אם יינתן פסק דין מנומק לאחר שמיעת ראיות" [ראה סע' 2 להחלטה מיום 19.12.2021 שניתנה במעמד הדיון, ש' 10-12 בעמ' 18].

...

כמו כן, נוכח דחיית הרכיבים שפורטו לעיל, אינני מוצא לנכון לפסוק בגין רכיב זה. על יסוד האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה הנזיקית ומחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ .

הסעד לפצות את הנתבעים – אינני סבור כי מוצדק להיעתר לסעד המבוקש.

תמ"ש 44356-03-21 : התביעה לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים – נדחית.