שיקולי צדק בהחלטות של ועדות בנושא פיצויים לניצולי שואה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע ת"א 51141-11-16 חאגג נ' רשות הטבע והגנים ירושלים ואח' ת"א 51321-11-16 חאגג נ' רשות הטבע והגנים ירושלים ואח' מספר בקשה:2 בפני כבוד השופט ישראל פבלו אקסלרד המבקש יוסף חג'ג' המשיבות 1. עריית אשקלון 2. רשות הטבע והגנים ירושלים החלטה

התובע מחזיק בהיתר בנייה למבנה קיוסק בשטח 11.5 מ"ר. ההיתר ניתן לו על ידי הוועדה המקומית לתיכנון ולבנייה ובאשור עריית אשקלון בשנת 1968 ובהיתר לתוספת 27 מ"ר משנת 1974.

בבקשתו טען התובע כי הוא ניצול שואה, המוכר על ידי המוסד לביטוח הלאומי כנכה בשיעור של 100% בשל מחלת ה"פוליו" ממנה הוא סובל, וכי הכנסתו היחידה משולמת לו מקיצבה המגיעה לו מתוקף חוק נכי רדיפות הנאצים, מקיצבת נכות ומקצבת זקנה.

כמו כן, נטען כי התובע לא שילם מעולם עבור השמוש שביצע במקרקעין ברבות השנים ועל כן, שקולי הצדק אינם עומדים לזכותו של התובע במקרה דנא.

נטען כי הוצאות התובע מסתכמות בסך של כ- 10,000 ₪ בחודש, כך שהתובע נושא בתשלום עבור חשמל בסך של 600 ₪, 1,000 ₪ עבור הוצאות אחזקת הבית ותקשורת, 4,000 ₪ עבור כלכלה וסיגריות, אחזקת רכב נכה בסך של 2500 ₪ בחודש, והוצאות שונות שלא פורטו בסך של 2,000 ₪ בחודש.

יוער בעיניין זה כי חוות דעת השמאי שצורפה התייחסה לסוגיית הפצוי ההולם בשל הפינוי ולא לאובדן רווחים, כפי שעתר להם התובע בפרק העוסק בסעדים בתביעה זו. לאור האמור לעיל, נראה כי סכויי התביעה שהוגשה במסגרת תיק ת"א 51141-11-16 לא הוכחו ולו ברמה הלכאורית הנדרשת בשלב זה של ההליך ועל כן, אין מקום להורות על פטור מתשלום האגרה בגין תביעה זו. סכויי ההליך בת"א 51321-11-16 ראשית, יש לציין כי הסעד הנתבע בת"א 51141-11-16 בגין אובדן הרווחים נתבע בשנית במסגרת התביעה שהגיש התובע לפיצויים בגין פינויו מן הנכס, וזאת כאמור מבלי להצביע על עילת התביעה שבגינה רשאי הוא לתבוע את הפצוי המבוקש.

...

בעניין זה, די להזכיר, שוב, כי הנטל להוכיח את מצבו הכלכלי מוטל על התובע ומאחר וטענה זו לא גובתה באסמכתאות מאתר המסלקה הפנסיונית או מאתר הממשלתי, אין בידי לקבלה.

יחד עם זאת, מאחר ובכל זאת הוכיח התובע כי יש בידו עילת תביעה מחד, ומאידך, התרשמותי הברורה הנה כי התובע אינו אדם עתיר נכסים, ובשים לב לגילו, למצבו הרפואי הקשה יחסית, ולזכאותו לדיור ציבורי, אני סבור כי יש מקום להורות על מתן פטור חלקי בלבד מהאגרה אשר על התובע לשאת בה בגין התביעה שהוגשה לפניי בת"א 51321-11-16 ובגינה בלבד.

לאור האמור לעיל, ניתן בזאת לתובע פטור מתשלום 30% מהאגרה שעליו לשאת בה, כך שיהא על התובע לשאת בתשלום אגרה בשיעור של 70% בלבד מסכום האגרה בגין תביעה זו. הבקשה למתן פטור מאגרה בתיק 51141-11-16 נדחית בזאת, מן הטעמים שפורטו לעיל.

בית משפט השלום בחיפה ו"ע 62910-12-13 ו"ע 52428-01-14 תיק חצוני: ועדת ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 יו"ר הוועדה כב' השופט אהרון שדה חברת הוועדה – דר' נעמי אפטר חברת הוועדה – עו"ד צפורת בלאושטיין העוררים 1. משה סספורטס 2. מימון אבו 3. ארמנד טולדנו 4. זהבה אלקיים ע"י ב"כ עוה"ד דוד ידיד, דורון עצמון ואח' חלק מהעוררים גם ע"י עוה"ד א. קידר המשיבות 1. הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר 2. משרד האוצר/הלישכה לשקום נכים פסק דין

כפי שניתן להבין מהפסיקה הרלוואנטית בעיניין צרפתי ועוזיאל אליה מפנים ב"כ העוררים, הקביעה בדבר היותה של בולגריה מדינה גרורה שפעלה בהשראת גרמניה נעשתה על סמך בחינת המצב כפי שהיה קיים בתקופת המילחמה ובשים לב להסכמים שחלו בשעתו בין המדינות ואשר מפורטים בהחלטתה העקרונית של הוועדה שהכירה בבולגריה כגרורה.

במישור היחסים הבינלאומיים, מופעלים כל הזמן לחצים בין מדינות, לרוב זו החזקה והמשפיעה יותר לוחצת את החלשה יותר וכל צד עושה את חישוביו ברם לחצים אלו הבאים לקדם אינטרסים של מדינה כזו או אחרת אינם בגדר כפייה ואם המדינה עליה מופעל לחץ כלשהוא, נעתרת, עדיין מדובר בהחלטה ריבונית שלה שהיא ורק היא, אחראית לה. יש להבדיל בין הלחצים שעליהם מדבר סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני ואשר די בהם כדי לקבוע שפעולותיה של מדינה עצמאית מחייבות את גרמניה בנושא שלילת החרות לבין הקביעה שהמדינה עצמה הייתה גרורה של גרמניה.

מעיון במכתבים מיום 19.6.1941 ומיום 19.8.1941 אשר נשלחו מטעם בכירים גרמניים לשגריר אבץ בברלין ניתן לראות שנוגס נתפס ובצדק כעוין מוצהר לגרמנים ואף פעל כנגדם בסוגיות פוליטיות ולכן הועלתה דרישה מטעם גרמניה באמצעות ערוצים שונים להחליפו.

בעיניין גמיש, הגם שעררם של יהודי עיראק נדחה, ראינו חשיבות בהעלאת נושא הפרהוד לסדר היום הצבורי והמשפטי, ראינו חשיבות במתן הערכה עמוקה לב"כ העוררים על טירחתם, מסירותם וההוצאות הכבירות שהוציאו לצורך העניין, נתנו ביטוי להתנהלות המשיבה שם ופירטנו בהרחבה את השיקולים שהביאו אותנו לפסוק שם לזכות העוררים הוצאות זאת כאמור חרף דחיית עררם.

...

גם אם נקבל (ואיננו מקבלים) את הגישה לפיה "מתח מירבי וקיצוני" יכול להוות עילה עצמאית לזכאות לא ניתן לקבוע שמתח מירבי וקיצוני במובן שהוענק לו בפסיקה התקיים במרוקו או שמתח כזה קשור לצורר הנאצי ולכן אין להכיר בהלכת הפחד בעניין יהודי מרוקו.

בעניין גמיש התייחסנו למקרה שקרה ברומניה שלה היו יחסי קרבה-גם אידיאולוגית לגרמניה הנאצית ובכל זאת החקיקה האנטישמית ויישומה לפני התאריך שלפיו גרמניה לקחה אחריות לא הוכרו כמזכים בפיצוי : "ולמרות שיחסיה של רומניה באותה תקופה עם גרמניה היו קרובים בהרבה מאלו של עיראק עם גרמניה, למרות שהמעורבות הגרמנית ברומניה הייתה עמוקה יותר, למרות שרומניה הסכימה להיות חלק ממדינות הציר והבינה היטב שעליה לשאת חן בעיניי גרמניה מכל מיני טעמים ולמרות שגם ברומניה ואולי בעיקר שם, השפיעה גרמניה, במישרין ובעקיפין על התעוררות האנטישמיות שהייתה טבועה באנשי המקום, הפסיקה הישראלית לא הכירה כלל בכל שרשרת האירועים האנטישמיים הללו ולרבות בחקיקה הפשיסטית והאנטישמית באותה התקופה כמזכים בתגמול על פי חוק נכי רדיפות הנאצים ויש לומר שלא בכדי." סוף דבר על אף הרצון "הטבעי" של ועדות הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים להקל ככל האפשר על נרדפים שעניינם נדון לפניה , אין ביכולתנו להעניק הכרה באותם מקרים שאינם עונים על הגדרות החוק.

משכך נדחה הערר וללא צו להוצאות.

החלטה זו של ממשלת גרמניה, כך לטענת המערערים, היא בבחינת "הודאת בעל דין" באחריותו, ומשכך על המשיבה, שנכנסת בנעליה של ממשלת גרמניה על-פי הסכם לוקסמבורג, משנת 1952, לעשות צדק עם המערערים, ולא להיתנער מאחריותה מהם.

לטענת המשיבה, כעולה מנייר העמדה של המומחים פרופ' לסקר, פרופ' צור וד"ר בן נון, בנושא מצבה של יהדות מרוקו בתקופת משטר וישי, שנכתב גם על רקע רצונה של וועדת התביעות להקצות חלק מן הכספים שקבלה מגרמניה בעבר לטובת פיצוי חד-פעמי ליוצאי מרוקו, הפגיעה ביהודי מרוקו הייתה בעיקר פגיעה כלכלית ותעסוקתית, שאינה עולה כדי מסה קריטית של נרדפות, שמגיעה לכדי "שלילת חירות" או "מעין שלילת חירות". עוד הודגש, כי לא התגבשה בקרב יהודי מרוקו כל נכות רפואית כתוצאה מן ההגבלות, כפי שנידרש על-ידי הפסיקה, וכי יהודי מרוקו לא ראו עצמם כנרדפי שואה, לא בזמן מלחמת העולם השנייה, ואף לא לאחר סיומה, נהפוך הוא-הזכרון הקולקטיבי של יהודי מרוקו הוא של קהילה ששפר מזלה, גם תודות לסולטאן, מוחמד החמשי, שנתפס כמגן היהודים, ושבזכותו יצאו היהודים ללא פגע.

לעניין ההוצאות קבעה הועדה, שאלו הדבר היה נתון לשיקולה, הרי שהייתה פוסקת הוצאות לזכות המערערים, כפי שעשתה ב- ו"ע 34142-08-13 צבי גמיש נגד הרשות לזכויות ניצולי השואה (13.06.2017) (להלן: "עניין גמיש") למרות דחיית העירעור, אולם בשל ביטולן של ההוצאות בערכאת העירעור, החלטה שהנחתה את הועדה בפסק דין זה, דחתה הועדה את הערר ללא צו להוצאות.

במענה לטענות ב"כ המערערים בכל הנוגע להוצאות המשפט טענה המשיבה, כי אין כל בסיס לבקשתם של המערערים לפסיקת הוצאות לזכותם, מנימוקים שאותם פירטה המשיבה בהרחבה, ובכלל זה גם טענה, כי נסיבות הטלת ההוצאות בעיניין יהודי עיראק שונות באופן מהותי מאלה שרלוונטיות בעיניין יהודי מרוקו, ולכן גם השיקולים שהיה על הועדה לשקול בעיניינם – שונים הם. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 29.05.2019, חזרו ב"כ המערערים על כל האמור בהודעת העירעור ובעיקרי הטיעון, והדגישו, שהחלטתה של ממשלת גרמניה בשנת 2011 ליתן באמצעות ועידת התביעות פיצוי ליהודי מרוקו, אשר היו בזמן הרלוואנטי תחת משטר וישי וענו על קריטריונים מסוימים, מהוה הכרה של גרמניה באחריותה למעשי משטר וישי.

...

"בעניין גמיש, הגם שעררם של יהודי עירק נדחה, ראינו חשיבות בהעלאת נושא הפרהוד לסדר היום הציבורי והמשפטי, ראינו חשיבות במתן הערכה עמוקה לב"כ העוררים על טרחתם, מסירותם וההוצאות הכבירות שהוציאו לצורך העניין, נתנו ביטוי להתנהלות המשיבה שם ופירטנו בהרחבה את השיקולים שהביאו אותנו לפסוק שם לזכות העוררים הוצאות זאת כאמור חרף דחיית עררם. החלטתנו זו בוטלה בערכאת הערעור, החלטה שמנחה אותנו ואותה אנו מכבדים. אילו היה הדבר נתון לשיקולנו, היינו פוסקים בדיוק אותו סכום גם כאן". באשר לסמכותה של הוועדה להפעיל את שיקול דעתה בעניין פסיקת הוצאות המשפט בערר, אנו מפנים לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992, סעיף 39(א): "בית דין רשאי לפסוק לבעל דין הוצאות, לרבות שכר טרחת עורך דין". וכן לתקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי דין בוועדת ערר), תשל"ד-1973, סעיף 42: "הוצאות הערר וכל הליך שבו יהיו בשיקול דעתה של הועדה". על יסוד כל האמור לעיל, אנו פוסקים לזכות המערערים, החזר בשיעור של מחצית מהוצאות חוות דעת המומחים מטעמם, לרבות תשלומים בגין התייצבות המומחים לחקירה, וכן החזר בגין החלק ששילמו המערערים בעלויות ההקלטה והתמלול, ובנוסף גם החזר עלויות איסוף המסמכים, כל זאת על-פי קבלות/הוכחות תשלום שתוגשנה למשיבה.

כמו כן, ולאחר ששקלנו בדבר ונתנו את דעתנו לטיעונים המפורטים של שני הצדדים בכתב ובעל-פה באשר לשכר הטרחה, החלטנו לפסוק לזכות המערערים שכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

לפיכך, וכמצוין כבר לעיל, דין הערעור להידחות, זולת בעניין פסיקת הוצאות המשפט בהתאם לאמור בפסקאות מט-נא לפסק דיננו.

על פי המתואר באישום הראשון, בחודש אוקטובר 2013 שלח הנאשם לועידת התביעות, שהעניקה תרומות ומענקים לארגוני צדקה שסייעו לניצולי שואה, ואשר תרמה קודם לכן כספים לפעילות העמותה, מיסמך שזייף, הנחזה להיות אישור ניהול תקין של העמותה לשנת 2014 אשר הונפק, כביכול, על ידי רשם העמותות.

עוד הוסכם כי המאשימה תעתור לעונש של תשעה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות והנאשם יהיה חופשי בטיעוניו לעונש וכי הצדדים יהיו חופשיים בטיעוניהם בנוגע לאורך המאסר על תנאי, וביחס לגובה הקנס והפיצוי שיוטלו על הנאשם.

בהקשר זה שקלתי גם את העובדה כי חלק מהחשבוניות שהועברו לועדת התביעות היו חשבוניות של החברה שהנאשם היה בעליה.

גם העבירות נושא האישום השני לא גרמו בסופו של יום נזק, שכן הנאשם לא הגיש את המסמכים המזויפים לאיש, ואולם יש לשקול גם את פוטנציאל הנזק הכרוך בזיוף מסמכים שמבססים תשתית לקבלה במירמה של כספים וטובות הנאה אחרות.

על מקבל ההחלטה להחליט בעיניין על פי שיקול דעתו, ובהתאם לנתונים שיובאו לפניו, וחזקה עליו שישקול בתוך אלה גם את השיקולים העומדים לזכותו של הנאשם, ובהם עבודתו רבת השנים בתחום החינוך, ההוקרה שלה זכה על פעילותו מצד גורמים שונים, רצונו העז ולהמשיך בפעילות חינוכית, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות והחרטה שהביע הנאשם על ביצוען.

אף אם ברגיל עובדה זו כשלעצמה לא היתה מצדיקה חריגה ממיתחם העונש ההולם משקולי שקום, הרי שכשמצטרף אליה השהוי הניכר בהגשת כתב אישום שעשוי לעלות כדי "הגנה מן הצדק", ישנה הצדקה לחריגה לקולא ממיתחם העונש ההולם ולהימנעות מגזירת עונש של מאסר בעבודות שירות, שהוא העונש שראוי היה להטיל על הנאשם אילמלא השהוי.

...

לנוכח האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 300 שעות שירות לתועלת הציבור בהתאם לתוכנית שתוגש על ידי שירות המבחן עד יום 1.12.21.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 694/20 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופט א' שטיין העותרים: 1. מוטי רביד 2. רמה כץ 3. ישעיהו חרסית 4. משה סער נ ג ד המשיבים: 1. שר האוצר 2. משרד האוצר 3. הרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד האוצר 4. ממשלת ישראל עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ט בסיון התש"ף (11.6.2020) בשם העותרים: עו"ד אפי מיכאלי; עו"ד יעד רותם; עו"ד יעל הבסי-אהרוני בשם המשיבים: עו"ד סיגל אבנון; עו"ד ראובן אידלמן ][]פסק-דין

לטענת העותרים הם נמנים על קבוצה שזכות הקניין שלה נפגעה, נוכח חוסר יכולתה לתבוע פיצויים מגרמניה ששיעורם, בתקופות מסוימות, היה גבוה יותר מזה שניתן לפי החוק בישראל.

העותרים מצביעים על כך שסוגיה זו נבחנה הן בפסיקות בתי המשפט, הן בועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי שואה בראשות השופטת (בדימ') ד' דורנר (להלן: ועדת דורנר) שהממשלה מילאה אחר המלצותיה, אולם הם סבורים כי משלא ניתנה תרופה מלאה לענייניה של הקבוצה, יש מקום להפעיל את הסמכות לפי החוק ולהגדיל את גובה הקצבה שתשולם למי שנימנה על הקבוצה גם בנקודת הזמן הנוכחית, ועל יסוד נתונים עדכניים (שלטענתם לא הובאו על ידי המדינה).

עם כל ההבנה לרצונם של העותרים להגדלת התגמול לניצולי שואה, סמכותנו מוגבלת לבקורת שיפוטית על החלטת שר האוצר.

אכן, החובה לשקול את הפעלת הסמכות לא מסתיימת בנקודת זמן מסוימת, והפעלת הסמכות נשקלה גם בנקודת הזמן הנוכחית, תוך מתן משקל הן לטענות החברים הנמנים על הקבוצה הנדונה, הן לעניינם של כלל ניצולי השואה, כמו גם למיגבלות תקציב המדינה.

...

לאחר ששמענו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות.

אולם, לא מצאנו כי בנקודת הזמן הנוכחית ההחלטה שהתקבלה חורגת מהוראות הדין וממתחם הסבירות.

במישור המשפטי, לא מצאנו כאמור עילה להתערבות, ולפיכך העתירה נדחית.