נאמר לאחרונה בבש"פ 831/22 יאסר אלטוחי נ' מדינת ישראל (02.03.22) כי:
"נקודת המוצא לידון בבקשות מעצר עד תום ההליכים היא ההוראה שנקבעה בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). סעיף 21(ב) לחוק המעצרים מורנו, כי אין לעצור נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, אלא אם ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות שמיוחסות לו, ואם אין בנמצא חלופת מעצר הולמת שבכוחה לאיין את המסוכנות שנשקפת ממנו (בש"פ 9487/17 מדינת ישראל נ' עסאלה, פסקה 13 (07.12.2017)). לצורך בחינת קיומן של ראיות לכאורה, נידרש בית המשפט לבחון האם יש בראיות הגולמיות פוטנציאל הוכחתי, שמספיק כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה. בין עוצמת הראיות לכאורה לבין מידת הנכונות של בית המשפט לשקול חלופת מעצר מתקיימת "מקבילית כוחות"; ככל שעוצמת הראיות גבוהה, תקטן הנכונות לבחון חלופת מעצר, ולהפך.
הטענה מושכת את הלב, אך באת כוח המשיב 3 עצמה עמדה על הבדל ממשי העומד לחובת מרשה והוא עברו הפלילי המכביד מאוד המחזיק 8 הרשעות בעשרות רבות של עבירות בהן עבירות רלוואנטיות ביותר לשאלת מעצרו; בעבירות רכוש, אלימות ו-3 עבירות של הפרת הוראה חוקית על פי סעיף 287 לחוק העונשין המצביעות על החשש ליתן בו אמון.
...
באת כוחו של משיב 3 הסכימה לקיומן של ראיות לכאורה בעניינו, אך עתרה לשחרורו בערובה עוד בטרם קבלת תסקיר מעצר (מטעמים שיפורטו להלן), תסקיר שהתבקש שירות המבחן לערוך בעניינו בישיבה קודמת.
מסקנה זו משמעותה בעניינו של משיב 4 כי יישאר בתנאים אותם קבע בית משפט השלום, עד תום ההליכים המשפטיים.
לגבי משיב 2 סבורני כי הצטברות כל המעשים המיוחסים לו מצדיקים מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים אף בהינתן היעדר עבר פלילי.
אינני מקבל את טענת משיב 3 ואינני מורה על שחרורו בשלב זה.
לאחר כתיבת ההחלטה ובטרם חתימתה התקבל תסקיר המעצר בעניינו של משיב זה ו"בקצירת האומר" אציין שלטעמי אין התסקיר מבשר טובות, אך כאמור, לא נשמעו טיעוני הצדדים לגביו ויחליט בכך מותב המעצרים.