שיקולי הצדק בהליך הפלילי

בפסיקתנו נקבע טרם תיקון סעיף 44(א) לפקודה כי הבקורת השיפוטית בהליך של עתירה לגילוי ראיה חסויה מיתמקדת ביחס שבין השיקול הבטחוני לבין שקולי צדק.

במסגרת זו, בהליך פלילי לאחר שנחה דעתו של בית המשפט שדן בעתירה כי החומר החסוי נכלל בגדר העניינים שהוגדרו כחסויים על פי האמור בתעודת החיסיון – על בית המשפט לאזן בין הנזק, העלול להגרם לבטחון המדינה כתוצאה מחשיפת הראיה לבין הפגיעה העלולה להגרם להגנת הנאשם אם הראיה תיוותר חסויה בהקשר זה. נפסק כי מקום בו יש בחומר החסוי כדי לעורר ספק סביר באשמת הנאשם, אזי יש להעדיף את האנטרס של הנאשם על פני השיקול הביטחוני.

...

בנסיבות העניין, נחה דעתי כי כל חומר חסוי נוסף, ובפרט כזה הנוגע לשיטות החקירה המדוייקות שהופעלו בעניינו של העותר, או לזהותם של הגורמים המעורבים בחקירה – איננו חיוני להגנתו של העותר על פי קווי ההגנה שהוצגו לי (ראו: עניין רומאנה).

סבורני כי ככל שיש בחומר החסוי בהקשר זה תועלת מסוימת כלשהי להגנתו של העותר – אין הדבר שקול בשלב זה כנגד הפגיעה הפוטנציאלית בביטחון המדינה, העלולה להיגרם באם חומר זה ייחשף.

חרף כל האמור לעיל, ובהסכמתה של המשיבה, בעקבות בקשתי – אני מורה כי תימסר לעותר פרפראזה נוספת, בגדרה יאמר כך: "העותר נשמע אומר בקשר לתרגיל המדובבים שהוא יכול לומר שלחצו עליו או שהוא פחד". נוכח כל האמור לעיל – העתירה נדחית בעיקרה, בכפוף לאמור בפיסקה 33 שלעיל.

למעשה, דומני כי זו הייתה כוונתו המקורית של בית משפט זה בפרשת בורוביץ', בקבעו כי במוקד הבקורת השיפוטית בהליך הפלילי ניצבים שקולי הצדק, ואילו אמת המידה של סבירות הנהוגה במשפט המינהלי, איננה אבן הבוחן העיקרית.

...

נוכח כל זאת סבורני כי אין כל עילה למנוע את השלמת החקירה באשר עצם השלמתה אינו פוגע בזכויות הנאשם.

על רקע זאת, סבורני כי ישנו מקום כאמור לאפשר את מיצוי החקירה והשלמת הבדיקה המבוקשת.

סוף דבר: אני דוחה את שתי הבקשות.

הינה כי כן לאחר שצלח הנאשם את המשוכה המקדמית להצביע ולהוכיח כי המעשה המנהלי עולה כדי 'פגם' כאמור – בית המשפט יידרש לבחינת הטענה להגנה מן הצדק לגופה – בקביעת עוצמתם של הפגמים, ופגיעתם בתחושת הצדק וההגינות; בשלב שלאחר מכן יש לאזנם ביחד עם יתר השיקולים, הערכים והאינטרסים המצדיקים את ניהול ההליך הפלילי.

...

ולפיכך, אין לזקוף לחובת הנאשמים מחדל חקירתי זה. בשלב זה, אין בידי לקבל הטענה.

מסקנות מכל הטעמים שפורטו לעיל, מסקנתי היא שבענייננו אין מדובר באחד מאותם מקרים נדירים ויוצאי דופן, בהם יש בקיומו של ההליך הפלילי משום "פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות" המצדיקים את ביטול האישומים.

לאור מסקנתי זו, מתייתר הצורך בדיון בטענת חוסר הסמכות העניינית של בית משפט זה. סוף דבר לאור כל האמור, בשלב זה, הבקשה נדחית.

בנסיבות אלה, טוענים המבקשים שמאזן הנוחות נוטה לטובתם ויש ליתן צו מניעה עד לתום משפטם של האחים, כאשר צו כזה אמור להנתן גם משקולי צדק ויושר בשים לב לזכויותיהם של נאשמים בהליכים פליליים.

...

מקרה זה אינו עומד בכללים אלו ומשכך דינה של הבקשה להידחות לגופה.

המסקנה המתבקשת היא שלולא היה מוגש כתב אישום, הרי שלא הייתה עומדת למבקשים טענה טובה המאפשרת להם למנוע פרסומה של כתבת תחקיר הדנה בהתנהלותם, שכמותיה מפורסמות חדשות לבקרים בתכניות רבות מספור.

סוף דבר דינה של הבקשה לצו מניעה זמני עד להגשת התביעה העיקרית להידחות, באשר לא הוכחו התנאים המצדיקים מניעת פרסום מראש.

מדובר למעשה ב"משפט חוזר" שלכתחילה קיים רק בהליכים פלילים, כאשר שיקולים של צדק עדיפים על שיקולים של מעשה בי-דין.

...

"אין משמע כך שהוא מבקש לחזור מההסכמות שנתן להסדר הנ"ל שקיבל תוקף של פסק דין, היות והוא בטוח בכך כי די בבדיקה ולו שגרתית וקלה בכדי להגיע למסקנה ולתוצאה לפיה יש להביא לביטול החיוב על שמו ודחית התביעה ככל שהיא מתייחסת אליו" (ס' 10 לבקשה מיום 15.10.2020 שהוגשה באמצעות עו"ד עאמאר דראושה).

הכרעה מכאן נבחן את טענות התובע כעת, וכפי שנראה אין בטענותיו דבר וחצי דבר ודין התביעה להידחות כבר בשלב זה. כזכור, טוען התובע כי התגלו 4 ראיות חדשות (בא כוחו הקודם הסכים בשמו לפסק דין ללא ידיעתו, הגיש השגה בשמו ללא ידיעתו, העיריה סיכלה את ההשגה והעידה עדות שקר), ואולם כל "הראיות" לאו ראיות הן, חלקן לא היו קיימות לפני מתן פסק הדין בדיון, וחלקן כן הועלה טרם חתימת הפסיקתא בשנת 2020, כך שהדרך להשיג היתה בערעור ולא בבקשה זו. אפרט.

אין הצדקה לניהול הליך שלם ומלא על חשבון מתדיינים אחרים הממתינים לתורם ועל חשבון הקופה הציבורית של עיריית ירושלים על סמך טענות חמורות וקשות כלפי רשות מקומית ועורך –דין (שלא נתבע כלל בהליך זה מבלי להטעים מדוע), שהופרחו לאוויר, בעלמא ולא ביסוס מינימלי, לא כל שכן הרף הגבוה, מאוד, שנקבע להוכחת טענות מסוג זה. בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף מתקבלת, אני דוחה את התביעה ומורה כי התובע יישא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסך של 8,190 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום שאחרת יישאו ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל.