לפיכך, אף שהמחוקק לא קבע אמות מידה להפעלת שיקול הדעת של הגורם התיכנוני, בדוּנוֹ בבקשות למתן היתר לשימוש חורג, הרי שניתן לראות כי נקבעו הגבלות מחמירות ביחס לכך; למשל: לעניין מִשְכוֹ – לתקופה קצובה מראש (סעיף 148 לחוק), ולעניין הקפו – לשימוש שאינו עולה כדי "סטייה ניכרת" מן התכנית החלה על הקרקע (סעיף 151 לחוק).
בעיניין איגנר נאמר כך: "כדאי במקרים רבים כשנשאלת השאלה האם 'להכשיר' בניה בלתי חוקית שחברי מוסד התיכנון יציגו לעצמם תחילה את השאלה – בהנחה שאין בניה בלתי חוקית שהכשרתה מתבקשת, האם, מבחינה תכנונית היה מקום לאשר את התוכנית אם לאו. בחינה זו רואה כביכול את השטח 'כאילו' לא קיימת בו כל בניה בלתי חוקית. על בחינה זו אמונים חברי מוסדות התיכנון. אם התשובה היא בשלילה, דהיינו שאין התוכנית ראויה, תהא הנטייה שלא להכשיר את הבניה הבלתי חוקית ולא לאשר את התוכנית. יחד עם זאת, כיון שהמדובר בהפעלת שיקול דעת בודאי שאין לומר כי לעולם לא תוכשר בניה בלתי חוקית" (שם, פסקה 30).
ספק איפוא, אם מבחן זה, שנכתב כהצעה למוסדות התיכנון, כיצד להפעיל את שיקול דעתם בצורה אנליטית וסדורה, נועד דוקא להקל עם מי שבנה באופן בלתי חוקי, ולא להיפך.
...
אשר לטענה כי תכנית מפורטת עתידית, שדרגתה נמוכה, לא יהא בכוחה לסתור את תמ"מ 10/3, הגבוהה הימנה בהיררכיה התכנונית, המאפשרת, במישור העקרוני, להקים גן אירועים במקום, הרי שגם טענה זו – דינה להידחות.
בעניין שלפנינו, לעומת זאת, שקלה הוועדה המחוזית את מכלול השיקולים, לרבות התכנון העתידי הצפוי במקרקעין, כאמור בתמ"מ 10/3, אך לבסוף הגיעה למסקנה, גם בהינתן שיקול זה, כי אין בכך כדי להביא לקבלת הבקשה.
בשורה התחתונה אני סבור אפוא, כי היה מקום לאשר את השימוש החורג שהתבקש לתקופת ביניים של חמש שנים, לנוכח המדיניות התכנונית האפשרית הצפויה במקרקעין על פי תמ"מ 10/3.
