שיקול דעת בית המשפט לגבי ריבית

בתוך כך נקבע בע"א 419/80 הולנדר נ' אווז (10.1.82) המוזכר בתשובת המשיבה 3 וכן בהודעת העירעור (בסע' 67) כי: "ככלל, יש לפסוק הצמדה וריבית, אולם בית המשפט רשאי, לפי שיקול-דעתו, להכריע אחרת, אם יש מקום למסקנה, כי בעל הדין הזוכה תרם תרומה מהותית להתמשכות היתרה של ההליכים, חטא בהטרחת חינם של בית המשפט או נקט פעולות פסולות כיוצא באלה". וכן נאמר (תוך סקירת ההלכה) בספרו של המלומד דוד קציר "פסיקת ריבית, הצמדה ושערוך" תשנ"ו – 1996 (להלן: "קציר"): "על אף השמוש הזעום בשקול – הדעת, לשם צימצום הריבית או תקופתה, ישנם מקרים שבהם עשה בית – המשפט שימוש בסמכות זו. הנימוק לכך יהיה נעוץ בהתנהגות הצדדים, ובעיקר בהתנהגותו של התובע, העומד על זכותו לקבלת מלוא הריבית הקבועה בחוק. אכן, כל עוד היתה הטלת הריבית בשיעורה המכסימלי בגדר היוצא מן הכלל, היתה היתנהגותו של הנתבע בניהול הגנתו בגדר שיקול בענין זה... מששונתה הגישה, והטלת הריבית במלואה הפכה לשגרה, שומה היה לבדוק את היתנהגות התובע, כדי להחליט אם יש לחרוג משעור הריבית המאקסימאלי, לרעתו. שיקול עקרי בענין זה היו השהיית הגשת התביעה, או "סחבת" בניהולה" (שם, בעמ' 296).

זה המקום לציין את הדברים שהובאו בספרו של קציר (ראו לעיל) כדלקמן -: "ככלל, ניתן לראות בשימוש, הנעשה על – ידי בית – המשפט בשקול דעתו בענין הריבית, משום שאיפה לאזן בין האינטרסים של הצדדים: מחד זכותו של הנושה לקבלת פיצוי עבור מניעת השמוש בכספו, ומאידך היתנהגות הצדדים שגרמה לעיכוב התשלום; וכדברי הנשיא שמגר בענין חברת גוש.. נ' בבלי: " השיקול בנושא כגון זה שלפנינו הוא שיקול של צדק, שניזון מהערכה של הנתונים העובדתיים, ובין היתר, ממתן הדעת לשאלה, אם ראוי להביא בחשבון את העובדה שהכסף, שתשלומו התעכב, שימש בנתיים את מי שהחזיק בו ומה היתה מידת ההצדקה לעיכוב האמור, וכן במי יש לתלות את הקולר לעיכוב" (בעמ' 298).

...

לעניין היקף ההתערבות בהחלטה מושא הערעור , נפסק בע"א 6663/93 יוסף צאיג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, נה(1) 49 (1999):- "אם הערכאה הנמוכה בחנה ושקלה את נסיבות המקרה, והגיעה למסקנה כי יש להקטין את שיעור הריבית, אין ערכאת הערעור ממהרת להתערב בהחלטה כזאת, אפילו אם נכונותה מוטלת בספק. ...במה דברים אמורים? כאשר הערכאה הדיונית נדרשת בהחלטתה לשאלת הריבית, ומנמקת מדוע החליטה להקטין ריבית מהתובע או אף לשוללה. אולם בהיעדר התייחסות מצד הערכאה הדיונית לשאלת הריבית, נוטה ערכאת הערעור בדרך-כלל להתערב בהחלטה המונעת מהתובע ריבית מרבית". לאחר שדחיתי את הערעור לגופו מתייתר הצורך לדון בטענת להגשתו באיחור, מה גם שניכר כי יש ממש בטענות המשיבות להארכת מועדי ההגשה בשל מגיפת הקורונה.

סוף דבר: הערעור נידחה.

המערערות תשלמנה לכל אחת מן המשיבות, הוצאות הערעור בסך (כולל) של 10,000 ₪, לכל משיבה בנפרד (סה"כ- 30,000 ₪).

ברם, אין בעובדה זו כדי להצדיק סטייה מהוראות החוק המתקן מקום שהחוק עצמו שולל את שיקול דעתו של בית המשפט בנוגע לשעורי הריבית שיש לפסוק, וזאת בשונה מהוראת סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה המותירה זאת לשיקול דעת בית המשפט.

...

גם כאשר בית המשפט העליון מגיע למסקנה כי החוק שעומד על הפרק אינו חוקתי, במקרים רבים הוא אינו ממהר לפסול את החוק, ונותן לכנסת הזדמנות לתקן אותו באופן שהפגיעה החוקתית בחוק היסוד מתאיינת.

בהתחשב במהות התביעה, משך הזמן שבו התנהלה, והמאמץ הרב שנדרש לצורך ניהולה, אין לקבל את עמדת המדינה לפסיקת שכר טרחה בשיעור הנע בין 3% ל- 5%, ויש לאמץ את שיעור שכר הטרחה המקסימאלי שנקבע בהסכם הפשרה כרף עליון, קרי 15% בתוספת מע"מ. סוף דבר אשר על כן, הנני מורה כדלקמן: שערוך הפיצויים בגין חלקה 2 ייעשה בהתאם לחוק המתקן.

הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות משפט בסכום של 8,000 ₪ ושכ"א עו"ד בשיעור 15% בתוספת מע"מ על סכומי הפיצויים בגין שלוש החלקות.

עיון בהודעה זו ובאמור בחוות הדעת המשלימה של מומחה בית המשפט הנ"ל, מעלה כי עלות העבודות שלא בוצעו ע"י הנתבעות, מוערכת בסך של 3,300 ₪ לא כולל בצ"מ ומע"מ. באשר לעבודות במרפסת הדירה שמעל לדירת התובעים, הרי שמומחה בית המשפט הגיש ביום 21.11.21 חוות דעת משלימה נוספת לפיה עלות ביצוע העבודות במרפסת מוערכת בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ במידה ותבוצע ע"י קבלן מזדמן ובסך של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ במידה ותבוצע ע"י הנתבעות.

התובעים היתעלמו מהחלטות בית המשפט והביאו לכך שהתביעה מיתנהלת זמן כה רב. היתנהלות זו מצדיקה דחיית רכיב זה, שהנו רכיב המסור לשיקול דעת בית המשפט ואשר נועד לפצוי הנפגע ולא להענשת המפר.

ראה לעניין זה עא 6540/05 סולל בונה בע"מ נ' אברמוביץ' אבנר ואח', [פורסם בנבו]‏, 1.12.08: "לא ראיתי מקום לקבל גם את טענת חברות הבנייה וחברת שיכון ופיתוח לפיה שגה בית משפט קמא משהורה כי הריבית על הפצוי בגין ליקויי הבנייה תחושב החל ממועד מתן חוות הדעת ולא מיום מתן פסק-הדין. הפצוי בגין ליקויי הבנייה נועד לכסות את עלותם הריאלית של התיקונים הנדרשים וקביעת שיעורו מתבססת על הערכתו של המומחה את עלות התיקון. חוות דעתו של המומחה מפרטת את עלות התיקונים נכון למועד עריכתה ולכן צדק בית משפט משהורה על חישוב הריבית החל ממועד זה" ראה גם עא 5602/03‏ אבי ושרה סגל ואח' נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ (28.2.05).

...

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סך כולל של 28,127 ₪ לפי הפירוט הבא: בגין ליקויים בדירת התובעים - סך של 8,396 ₪ (סך של 4,247 ₪ בגין עבודות שלא בוצעו וסך של 4,149 ₪ בגין ליקויים שאושרו בפסק הדין).

כמו כן, הנני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ כולל מע"מ. יוער כי הסכום שנפסק בסופו של פסק הדין אינו מעיד על היקף הליקוים שאושרו שכן חלק ניכר מהליקויים תוקנו על ידי הנתבעות לאחר הגשת התביעה, ובעקבות חוות הדעת של מומחה בית המשפט.

הן מאפשרות לבית המשפט למחוק תביעה ואף לדחותה מבלי לידון בה לגופה מנימוקים שלא פורטו בהן תוך הותרת מרחב של שיקול דעת לבית המשפט לגבי אופן יישומן במקרים המצדיקים זאת.

נפסק כי סמכותו של בית המשפט למתן צוים מעין אלה מקורה בסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 והותוו קווים מנחים להפעלת שיקול הדעת במתן צוים אלה.

ההוצאות ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאחרת יישאו הפרישי הצמדה וריבית החל מהיום.

...

התנהלותו של מר אפריאט, כעולה מן המקובץ לעיל, אינה בגדרי שימוש בכלים הלגיטימיים העומדים לרשותו של בעל דין הרואה את עצמו נפגע מהחלטות בית המשפט או מהתנהלות לא תקינה, כמובן.

עם זאת, לנוכח עמדת התובעים והנתבעים שכנגד שביקשו שלא יימחקו כתבי התביעה שהגיש מר אפריאט ושעה שנראה כי נקיטה בצעד זה אכן תזיק להם במובן זה שמחיקת כתבי הטענות תאפשר למר אפריאט להגיש את התביעות מחדש באופן שייגרום להם הוצאות משפט משמעותיות בתיקים אלה שכבר נשמעו בהם דיוני ההוכחות, אני מוצא להשית על מר אפריאט הוצאות לאוצר המדינה בלבד בגין ההודעה מושא החלטה זו. אני סבור שבנסיבות העניין יש להשית על מר אפריאט הוצאות משמעותיות לטובת אוצר המדינה, וזאת בסך של 10,000 ₪.

לעניין זה ראו דברי בית המשפט בעת"מ (מנהליים מרכז) 5109-09-21 רחל איפרגן נ' עריית ראשון לציון (28.03.2022), שהתייחס, בין השאר, לפסק הדין בעיניין כלוף: "סמכות בית המשפט להפחית או לבטל את שיעור ריבית הפיגורים מקורה בסמכותו הטבועה ליתן 'כל סעד ככל שיראה לנכון בנסיבות העניין' כאמור בסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (ראו למשל: עת"מ (מחוזי ת"א) 2555/05 שמוחה יוסף נ' עריית פתח תקווה (12.7.2007)). אפשר כי ניתן ללמוד על סמכות זו, בדרך ההקש, גם מהוראות סעיף 2 וסעיף 3א לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 המקנים לבית המשפט שיקול דעת בכל הנוגע לפסיקת ריבית, כולה או חלקה (השוו: עמ"נ (מחוזי ת"א) 32429-12-12 כלוף ואח' נ' מנהל הארנונה בעריית תל אביב –יפו (24.4.2014)).

...

ה - סופו של דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת.