שיקול דעת בהענקת רשיונות ישיבה מסור בידי שר הפנים

המשיבים טוענים כי שיקול הדעת המסור בידיהם על פי הוראת השעה רחב, וכי מדיניותם להמנע ככלל לאשר בקשות לאיחוד מישפחות, בנסיבות של ביגמיה, סבירה ואושרה לא אחת על ידי בית המשפט העליון.

דיון והכרעה חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 קובע בסעיף 1 כי "מי שאיננו אזרח ישראל או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על-פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". הסמכות למתן רישיונות ישיבה בישראל נתונה על-פי סעיף 2(א) לחוק לשר הפנים, ובידיו שיקול דעת רחב (בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4), 505).

...

לטענתה יש לקבל את בקשתה בשים לב "לטובת הקטינים ולפגיעה הישירה בזכותם לנהל חיי משפחה תקינים". ביום 29.10.2018 הודיעו המשיבים על החלטתם לדחות את הבקשה, היות שהבקשה "איננה מעלה טעמים הומניטריים מיוחדים למתן היתר שהייה או רישיון ישיבה ארעי בישראל. מדובר במוזמנת, אשר נישאה למזמין כאישה שנייה ביודעין, היינו, נכנסה לתוך מערכת יחסים מורכבת וביגמית. שר הפנים אינו מוצא לנכון להכשיר תא משפחתי וצורת חיים המנוגדת לערכיה של מדינת ישראל. יצוין כי פוליגמיה הינה עבירה פלילית". טיעוני הצדדים העותרים טוענים כי המשיבים התעלמו בהחלטתם מעקרון טובת הילד ומהזכות לקיים חיי משפחה, המחייבים את המשך שהייתה של העותרת בישראל.

טענת המשיבים, ולפיה די בהוראת סעיף 3א1(ה)(1) להוראת השעה כשלעצמה כדי לדחות את בקשתה של העותרת לפי סעיף 3א1 דינה להידחות.

אשר על כן העתירה מתקבלת בחלקה, באופן שהחלטת המשיבים מיום 29.10.2018 מבוטלת, על מנת שהמשיבים יקבלו הכרעה מחודשת בבקשה על יסוד מכלול השיקולים הנדרשים לעניין.

(1) לתת רישיון לישיבת אירעי בישראל לתושב איזור או לאזרח או לתושב של מדינה המנויה בתוספת, שבן משפחתו שוהה כדין בישראל; (2) לאשר בקשה למתן היתר לשהייה בישראל בידי מפקד האיזור, לתושב איזור שבן משפחתו שוהה כדין בישראל.

" כפי שציינו המשיבים ההחלטה שניתנה על ידי שר הפנים היא באשר לקיומו או לאי קיומו של טעם הומניטארי מיוחד המצדיק מתן מעמד, ובעניין זה מסור לשר הפנים שיקול דעת רחב, בו בית המשפט אינו נוטה להתערב: "כידוע, בכל האמור במתן רישיון ישיבה או היתר שהייה בישראל מטעמים הומנטאריים מיוחדים, שיקול הדעת המסור לשר הפנים הוא רחב במיוחד... סעיף 3א1 להוראת השעה אינו קובע מהן נסיבות העולות כדי טעמים הומנטאריים מיוחדים ומסתפק בקביעה שלפיה העובדה שבן משפחתו של מבקש רישיון הישיבה או היתר השהייה הוא בן זוגו השוהה כדין בישראל או כי לבני הזוג ילדים משותפים איננה מהוה "טעם הומניטרי מיוחד" (סעיף 3א(1)(ה) לחוק הוראת השעה).

...

חוק הוראת השעה אינו מתווה את שיקול דעת שר הפנים אינו קובע קריטריונים לפיהם יהיה עליו להיעתר לבקשה שהוגשה אליו בגין טעם הומניטארי מיוחד, למעט שני החריגים המופיעים בסעיף קטן (ה).

אין אפוא מנוס מן המסקנה כי מדובר במסלול "עוקף" להיעדר האפשרות להיענות לבקשה לאיחוד משפחות נוכח חוק הוראת השעה והמסלול ההומניטרי המיוחד אינו יכול לתת מענה למצבים אלה, למעט אם נלווה להם שיקול הומניטרי מיוחד הנלווה לנישואין לבן זוג שהוא תושב ישראל וקיומו של ילד או ילדים משותפים.

העתירה נדחית.

שיקול הדעת הנתון לשר הפנים בעיניין בקשות לקבלת מעמד מטעמים הומנטריים רחב במיוחד: "הלכה פסוקה היא כי למבקש רישיון ישיבה לפי חוק הכניסה לישראל אין זכות קנויה לקבלם, ו"הסמכות למתן רישיון כזה ושיקול הדעת לשימוש בה, מסורים לשר הפנים... [שלו] נתון שיקול דעת רחב בנושא" (בג"צ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520 (1992).

שיקול הדעת המסור לשר הפנים הוא רחב במיוחד מקום בו מדובר במתן אשרה או רישיון מטעמים הומנטאריים חריגים, דוגמאת המקרה שלפנינו (והשוו: בג"צ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים (28.9.2008) פסקה 8 לפסק דינה של השופטת א' חיות).

בעיניין עכל הנ"ל הובהר כי בדרך כלל שהות ארוכה בישראל איננה מהוה, לכשעצמה, טעם הומניטארי מיוחד: "אכן, כפי שמציינים המשיבים, במקרים רבים נדחו – בידי בית משפט זה ובידי בתי המשפט לעניינים מינהליים – עתירותיהם של מי שבקשו לקבל מעמד בישראל על רקע שהותם הממושכת כאן..." (פסקה 15 לפסק הדין).

...

כאמור, הבקשה המקורית נסמכה על הוראות סעיף 3א להוראת השעה אשר מאפשרות מתן מעמד או היתר שהייה בישראל לקטינים, ואילו העותר היה בגיר בעת שהוגשה הבקשה בשנת 2006, ומכאן ששר הפנים לא היה רשאי להיעתר לבקשה המקורית וסירובו לבקשה תואם את הדין.

סבורני כי לא ניתן לקבוע שנפל פגם בעמדתם של הוועדה והשר, זאת גם אם אניח לטובת העותרים כי מאז שנולד העותר ועד היום מתגוררת אמו – העותרת – ברציפות בישראל.

אשר על כן, העתירה נדחית.

לטענת המשיב, בידי שר הפנים שיקול דעת רחב האם להעניק תעודת מעבר, שהיא מיסמך זהוי רישמי ישראלי, אשר כוללת פרטי זהוי שונים ונחזית להעיד על הפרטים הרשומים בה כמהימנים.

כבר נפסק, כי "מושכלות יסוד הם כי על-פי חוק הכניסה לישראל, מי שאינו אזרח ישראלי, ואינו בעל אשרת עולה, נזקק לאשרת כניסה לישראל ולרשיון ישיבה בארץ. שיקול-הדעת הנתון לשר הפנים בכל הקשור למתן היתרי כניסה ורשיונות ישיבה בישראל הוא רחב עד מאוד, והוא מבטא את אופייה הריבוני של המדינה, בקביעתה מי יבוא בשעריה, ולמי לא יותר להכנס ולשבת בה. סעיף 6 לחוק הכניסה לישראל מקנה לשר הפנים סמכות רחבה שבשיקול-דעת לענין קביעת תנאים למתן אשרה" (בג"ץ 11437/05 קו לעובד נ' משרד הפנים, פ''ד סד(3) 122, 153-152 (2011)); וכי "קל וחומר שרחב הוא שיקול הדעת המסור לו לצורך קבלת החלטה בדבר מתן אשרה או רישיון מטעמים הומנטאריים חריגים. בהתאמה, יהא גדר ההתערבות של בית המשפט בהחלטות ממין זה מצומצם ויוגבל למקרים יוצאי דופן בהם נפל פגם חמור בהחלטה הנוגעת למתן אשרה או רישיון מטעמים הומנטאריים, כגון שיקול זר או פגם חמור אחר היורד לשורש העניין" (בג"ץ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים, פסקה 8 (28.9.2008) (להלן: עניין איבשין)).

...

ואולם, מכאן לא נגזרת המסקנה כי קבלת תעודה שכזו משמעה גם קבלת אשרת חוזר להיכנס חזרה לישראל.

המערער הוסיף וטען בנוגע לפגיעה בזכויותיו לחופש התנועה, לאוטונומיה ולחיי משפחה, כי הוא "אמנם אינו תושב או אזרח המדינה, ולא הוכר כפליט, אך ישראל משמשת הלכה למעשה מדינת מקלט עבורו, ומשכך יש לראות בה 'ארצו' לעניין זכותו לצאת ולחזור אליה, ואילו החלטת המשיב כולאת אותו בישראל לתקופה בלתי ידועה, ומונעת ממנו לפגוש את בני משפחתו...". אין בידי לקבל טענה זו. שוב מערב המערער בין זכותו לצאת מן המדינה לבין זכותו לשוב אליה.

סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור, מבלי לחייב בהוצאות.

קבלת אזרחות בישראל מכוח קשר זוגי עם אזרחית או אזרח ישראלי- המסגרת החוקית סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952 (להלן" חוק הכניסה לישראל") קובע כי הסמכות להעניק רישיונות ישיבה בישראל למי "שאיננו אזרח ישראל או בעל אשרת עולה או תעודת עולה", נתונה לשר הפנים, או למי שהוסמך על-ידו.

ברם, למדינה יש אינטרס לגיטימי במניעת ניצול לרעה של היתאזרחות מטעמים אופורטוניסטיים, ולפיכך אין בהקלה שבסעיף 7 לחוק האזרחות כדי להקנות זכאות גורפת לאזרחות מכוח נישואין, ולרשות מסור שיקול דעת רחב בעיניין זה (עניין פלוני 18; בג"ץ 5091/07 ליודמילה בדולב נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לפסק דינה של כב' השופטת איילה פרוקצ'יה (נבו 11.05.10 להלן: עניין בדולב).

קיימים הבדלים בהליכי הבדיקה בין הנוהל הרלוואנטי לבני זוג נשואים לבין הנוהל הרלוואנטי לידועים בציבור, והנימוק לכך, כפי שנקבע בעע"ם 4614/05 מדינת ישראל נ' אבנר אורן (נבו 16.03.06 להלן: עניין אורן), בפיסקה 23 לפסק הדין, הנו כי: "בעוד קשר של נישואין ניתן לזיהוי בקלות על פי אקט פורמלי מכוֹנן, זיהויו של קשר של ידועים בציבור מחייב בחינה עובדתית של טיב ונסיבות הקשר, על מנת לקבוע האם מתקיימים תנאי הסף – הגמישים כשלעצמם – בדבר חיים משותפים כבעל ואישה וניהול משק בית משותף". עם זאת, נקבע כי נישואין אינם מקנים זכאות אוטומאטית לאזרחות (שם, בפיסקה 32): "זר הנישא לאזרח ישראל, אינו קונה – בעצם נישואיו – זכות להיתאזרחות, ושר הפנים סמכותו עמו להעתר או שלא להעתר לבקשת היתאזרחות המוגשת לו בידי אותו בן-זוג זר". הובהר כי "קשר הנישואין, כשלעצמו, מהוה אך ורק נקודת מוצא ראשונית מאוד לבחינת כנות הקשר הזוגי", ולכן קיים הליך מדורג גם בנוגע לבני זוג נשואים (עניין אורן, פסקה 20 לפסק הדין).

בבואו לשקול את מתן המעמד בישראל, יש לשר הפנים (ומכוחו לרשות), שיקול דעת רחב, אם כי לא מוחלט, בהיותו נתון לביקורתו של בית המשפט במסגרת עילות הבקורת המנהליות המוכרות.

...

ביום 12.07.2021 הוגשה הודעת הרשות שלפיה היא עומדת על עמדתה כי דין הערעור להידחות, בנימוק שהראיונות שקיימה העלו שאין מדובר במקרה זה בקשר נישואין זוגי המצדיק מתן מעמד בהתאם לנהליה.

על כן פסק דינו של בית הדין לעררים שקבע כי החלטת הרשות תקינה, אינו יכול לעמוד ואני מורה על ביטולו.

על כן, ולאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל.

סוף דבר לאור האמור לעיל, האמור הערעור מתקבל, ופסק דינו של בית הדין לעררים מבוטל.