שיק שניתן למניעת תפיסת רכב בהליכי גבייה

להשלמת התמונה אציין כי ב-נ/9, המתעד את ביקורה של אם התובע בסניף הנתבע מיום 11.6.09, נאמר במפורש כי ביטול העיקול הרכב מותנה בתשלום בפועל של 4,000 ₪ במזומן ואת היתרה ניתן לשלם בסדרת שיקים דחויים, דהיינו – הובהר לאם הנתבע כי לשם כך לא די בהבעת רצון או כוונה גרידא אלא יש הכרח בתשלום סכום בפועל על חשבון החוב ובהמצאת אמצעי תשלום לצורך פירעון יתר החוב.

התובע טוען כי סעיף 27(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל") מקנה לחייב בהוצאה לפועל, אשר מכירה על ידי הנתבע אמורה להתנהל באופן דומה למכירה במסגרת הליכי הוצאה לפועל, היזדמנות בת 14 יום לפעול למניעת מכירת המיטלטלין, וזו לשון הסעיף – "צווה רשם ההוצאה לפועל על מכירת מיטלטלין של החייב, לא יימכרו המיטלטלין אלא בתום 14 ימים מיום הוצאתם ממקום הימצאם, אלא אם כן צווה רשם ההוצאה לפועל או בית משפט מוסמך, לבקשתו של מי שעלול להפגע מהמכירה ... על השהיית המכירה לתקופה שיקבע ..." לטענת התובע, מכירת הרכב הייתה ביום 23.6.09 – במועד המיכרז – ומשום כך ובהסתמך על הוראת חוק זו, טען כי הנתבע לא המתין לחלוף 14 ימים ממועד תפיסתו של הרכב ולכן לא ניתנה לו היזדמנות כדין לשחרר את רכבו, זאת הגם שלטענתו היה במגעים עם הנתבע לשם הסדרת החוב.

המתנה ועיכוב מכר מעוקלים של כל חייב המביע כוונה כללית להסדיר חובו ללא כל הסדר מגובש וללא הנחת דעת הנתבע כי יש יסוד סביר להנחה שההסדר יקויים, כל זאת עת נתפסו המיטלטלין ועוקלו והם מאוחסנים תמורת תשלום, תביא להגדלה ניכרת של עלויות הליכי הגביה, הפחתת התמורה אשר תיתקבל בפועל מן המכירה בסופו של יום לטובת הקטנת חובו של החייב במקרים בהם לא יתגבש הסדר בסופו של דבר (ויוזכר כי התובע דנן הלין על התמורה הנמוכה אשר התקבלה ממכירת רכבו), וכמובן תשאל השאלה – עד מתי על הנתבע להמתין בעקבות הבעת כוונה כזו ומתי יצא ידי חובתו, ככל שתיקבע חובה כזו.

...

כפי שכבר צויין לעיל, אכן חל מחדל של התובע אשר הוביל להטרחתם לריק של הורי התובע, אשר גם אם אינו מקים לתובע עילת תביעה סבורני כי יש לקחתו בחשבון למצער בעת פסיקת ההוצאות.

הפועל היוצא מן האמור הוא שאני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪ ולצד השלישי בגין צירופו לכתב התביעה המתוקן בסך כולל של 2,500 ₪.

כן אני מחייב את הנתבע לשלם לצד השלישי הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין ההודעה לצד שלישי בסך כולל של 2,000 ₪.

בשנת 2015, במסגרת הליכי הגבייה כנגד הנתבע, לגביית חוב החברה, הטילה התובעת עיקולים על כספים בחשבון הבנק של הנתבע וכן על רכבו של הנתבע.

קשה להלום כי לאחר פעולות הגבייה הרבות שביצעה התובעת משך שנים רבות וההזדמנויות שניתנו לנתבע במהלך השנים להוכיח את טענותיו בדבר העדר הצדקה לחיובו בחוב (לרבות כנגד המצאת המחאת ביטחון בשנת 2015), תסכים התובעת, שהנה רשות ציבורית, לחזור אחורה בהליכי הגבייה, להפסיק את פעולת תפיסת המעוקלים וכל זאת, תמורת קבלת המחאות לבטחון בלבד, ובסכום הפחות מסכום החוב הכולל.

זה האחרון, הנו גם עו"ד אשר מופיע בייפוי הכח של הנתבע, כמי שמייצגו בהליך נשוא תיק זה. ברי כי לא הייתה כל מניעה כי דוחות אלו יוגשו באמצעות רו"ח לוי, ובילבד שהיה מתפטר מייצוגו של הנתבע.

...

נוכח כלל האמור הנני קובעת, כי ההמחאות נמסרו ללא כל תנאי והתובעת הייתה רשאית להפקידן ובכל מקרה, הנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי אין לחייבו בחובות החברה, בהתאם לסעיפי החקיקה שפורטו לעיל.

סוף דבר הנני מורה על קבלת התביעה ודחיית טענות הנתבע.

אשר על כן, אני מורה כדלקמן: המזכירות תשחרר לתובעת (באמצעות בא כוחה), מתוך סכום הפיקדון הנ"ל, הסך של 8,500 ₪, וזאת כתשלום ההוצאות ושכ"ט שנפסקו כאמור לעיל.

מנגד, לגירסת הנתבעים, מדובר בגירסת כזב, וכי מדובר במי שהציג מצג שוא לפיו לכאורה הוכה במהלך הארוע וכתוצאה מכך התעלף או איבד הכרתו, וזאת כדי למנוע את המשך הליכי הגביה ותפיסת רכבו.

עיון בנספח י"ד מעלה כי מדובר בשני "דוחות עיקול מיטלטלין", במסגרתם שילמו התובעים למועצה בחודש 02/2012 סך של 4,000 ₪ במזומן ובחודש 04/2012 סך של 3,000 ₪ באמצעות 5 שיקים, כאשר מצוין בשתי הדוחות הנ"ל, כי שני התשלומים הנ"ל שולמו "על חשבון החוב וההוצאות", כאשר לא ברור מתוך כל סכום ששולם איזה חלק ניזקף על חשבון החוב ואיזה על חשבון ההוצאות (מנגד ראו: ס' 13 י' לכתב הגנת המועצה, שם טענה המועצה כי בשנת 2012 הופעלו הליכי גביה נגד התובעים במסגרתם שולם לה סך של 5,000 ₪ (מפנה לנספח ג' לכתב ההגנה).

שיקלול חומר הראיות בתיק בסוגיה זו מוביל למסקנה כי עלה בידי התובעים להוכיח ברמה הנדרשת כי במהלך התקופה הרלבנטית לתביעה (2007-2015), לא נזקפו לזכותם בספרי המועצה חלק מהסכומים ששולמו על ידם למועצה ו/או למי מטעמה, על חשבון חובות הארנונה וההיטלים השונים, כמפורט להלן: בשנת 2012 שילמו התובעים למועצה במסגרת הליך גביה סך של 7,000 ₪ (מתוך סך זה ניזקף לחובתם ע"י המועצה כאמור סך של 500 ₪ בגין הוצאות עיקול רכב), כך שהיה על המועצה לזקוף לזכותם סך של 6,500 ₪ על חשבון החוב במסגרת תחשיב החוב החדש שנערך לאחר מתן הנחה 70% (נספח י"א לכתב התביעה).

...

סוף דבר העילות הנזיקיות לא הוכחו, ומכאן התביעה נדחית בגינן.

התובעים ישלמו לנתבעים 2 – 3 באמצעות ב"כ הוצאות בסך 2,000 ₪ תוך 30 יום.

לכן, אני מחייב את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעים את הסך 12,132 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

דיון בטענת הנתבע לפיה דין התביעה להדחות מחמת העדר יריבות והעדר עילה, שכן בשטרות המישכון המחה התובע את זכויותיו ברכבם נשוא התביעה לבנק, ולכן אין לו כל עילת תביעה בגינם ו/או בגין תגמולי הביטוח שהתקבלו מחברת הביטוח בגין הגניבה הנתבע לא הראה כיצד יש בחתימת התובע על שטרות המישכון לטובת הבנק, כדי לאיין תביעת רשלנות כנגדו.

יחד עם זאת, אני מקבלת את טענת התובע, כי אילו היה הנתבע דואג לקיומה של פוליסת ביטוח מתאימה בגין הרכבים שנגנבו, היו מתקבלים תגמולי ביטוח מלאים בגין גניבתם (האמור לעיל מסתמך על כך שלא נמצא בחקירת המישטרה, או בכל הליך אחר, כי גניבת הרכבים בוצעה על ידי התובע ו/או על ידי מי מטעמו, וכן לא נטען לכל מניעה אחרת אשר הייתה מונעת קבלת תגמולי ביטוח מלאים, אם הכונס היה מבצע ביטוח מתאים).

דומה אם כן, כי העסק נקלע לקושי כלכלי עוד בטרם החלו הליכי הגביה, התפיסה והמימוש ע"י עו"ד אידל, ולפיכך לא ניתן לקשור הפסד כלשהוא של העסק, דוקא לתפיסת ומכירת הרכבים על ידו.

...

הנתבע הגיש כנספח לכתב ההגנה, הסכם הסדר חוב מיום 22.02.12, לפיו גובש הסדר עם התובע, כדלקמן: מלוא החוב של התובע לבנק הינו 531,947 ₪, כולל הוצאות ושכ"ט עו"ד; לצורכי פשרה, ולפירעון סופי ומוחלט, ישלם התובע לבנק סך של 511,515 ₪, בשני תשלומים: תשלום ראשון ע"ס 35,000 ₪ עד ליום 22.02.12, תשלום שני ע"ס 476,515 ₪ עד ליום 27.02.12.

סיכום אני מורה לנתבע לשלם את הסכומים כדלקמן: 177,720 ₪, בתוספת הצמדה וריבית ממועד גניבת הרכבים, היינו מיום 28.02.12.

30,000 ₪ הנתבע ישיב לתובע את אגרת בית המשפט בצירוף הצמדה כדין מיום התשלום התובע ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים הנ"ל תוך 30 יום מעת דרישה.

במועד המעבר לחקירה גלויה, ומכוח צוי תפיסה שניתנו כדין, נתפס רכוש המשיבים וכן רכוש אחר כמפורט ברשימת התפוסים - נספח א' לבקשה, ואשר מכילה 70 פריטי תפוס הכוללים: נדל"ן, רכבים, מסמכים, כספים אשר הופקדו בחשבון האפוטרופוס, טלפונים ועוד.

שיקול נוסף, עליו ביסס בית המשפט את קביעתו, הוא האיזונים המגולמים בנוהל שהנהיגה המדינה לפיו לאחר הגשת כתב אישום המדינה מיוזמתה מגישה בקשה על פי פקודת הסמים, ואילו לפני הגשת כתב האישום, פועלת היא בהתאם לפסד"פ. על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בע"פ 3390/19 אביטן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (21.11.2019), שם בית המשפט העליון שב והבהיר כי בשלב החקירה, רשאיות רשויות התביעה לעשות שימוש הן במסלול הפסד"פ והן במסלול פקודת הסמים לצורך תפיסה בשווי, וכך נקבע בפסק דינו של כב' השופט קרא (אליו גם הצטרפה כב' השופטת ברק-ארז): "קיומם של מסלולים מקבילים לחילוט רכוש בהליך פלילי הוכר בפסיקת בית משפט זה ונקבע כי הבחירה ביניהם אינה שרירותית וכי יש לעשותה בהתאם לנסיבות כל עניין ועניין תוך שימוש במסלול הפוגעני פחות מבחינת זכויות אדם (דנ"פ 3384/09 אברם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (26.7.2009) (להלן: דנ"פ אברם)). בכך נדחתה הטענה לקיומו של הסדר ספציפי מכוח חוק איסור הלבנת הון המונע תחולה מקבילה של הוראות הפסד"פ (בש"פ 3190/14 ארזון נ' משטרת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 6 (25.6.2014)). גישה זו הוכרה ויושמה תחילה במקרה שעניינו חילוט לאחר הרשעה בדין מכח סעיף 39 לפסד"פ, להבדיל מחילוט לפי פקודת הסמים (ע"פ 1236/97 מדינת ישראל נ' חוזה [פורסם בנבו] (5.6.1997)) ובהמשך בהליכי תפיסה לצרכי חילוט בשלב החקירה (דנ"פ אברם הנ"ל).

סבורה אני כי ראוי היה למצות את הבדיקה ולגבות הודעה, בין היתר, מעורך ההסכם.

יחד עם זאת, היתנהלות הצדדים, על אף טיב ההכרות ביניהם, נטילת הלוואה מיד לאחר רכישת הרכב, והעמדתו כבטוחה כאשר המשיב נוהג בו מנהג בעלים, תוך מתן שיקים עתידיים מצד טוען הזכות, שגם ניפרעו על ידי המשיבה 4, על אף תפיסת הרכב לאחר הפרוץ ולאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים, בו נודע להם על תפיסת הרכב, אומר דרשני.

בבש"פ 5605/21 אחמד שתיווי נ' משטרת ישראל [פורסם בנבו] (09.09.2021), אליו הפנה ב"כ המשיב נקבע: "סמכותו של בית המשפט לעיין בחומר במעמד צד אחד, אינה מאיינת כמובן את סמכותו להורות על חשיפת החומר או חלקו בפני החשוד, מקום שבו אין חשש שחשיפת החומר תיפגע בהליכי החקירה. ככלל, יש להבחין בין חומר החקירה הנוגע לעבירה עצמה לבין חומר החקירה הנוגע לחקירה הכלכלית, כגון הקשר בין החשוד לבין הרכוש שנתפס. ברם לא תמיד ניתן להפריד בין הדברים, ומכאן הזהירות הנדרשת גם בחשיפת החומר הנוגע לחקירה הכלכלית. מטבע הדברים, ככל ששלב החקירה מתארך, ולנוכח הפגיעה בזכות הקניין בעקבות התפיסה, הבקורת השיפוטית לגבי החומר החסוי צריכה להיות קפדנית יותר". בבקשות כגון אלו, בית המשפט נידרש לערוך איזון בין האינטרסים השונים המונחים על הכף.

...

לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים, ועיינתי בפסיקה אליה הפנה ב"כ המשיבים, לא מצאתי מקום לקבל טענות המשיבים בענין זה. אשר למסלול בו בחרה המדינה, הואיל ואני פוסעת בקרקע חרושה, אביא את קביעות בית המשפט העליון, בסוגיה זו בתמצית.

לאור כל האמור, בנסיבות העניין גובר בשלב זה האינטרס הציבורי הקיים על האינטרס הפרטי של המשיבים (ראו והשוו: ענין מגאלניק).

בענייננו, שבתי ועיינתי בהודעתו של סרסור, ממנה עולים כזכור, לא מעט סימני שאלה לגבי התנהלותו בכל הנוגע להלוואה ולבטוחה שהפקיד בתמורה, כאשר לפי גרסתו, המשיב אחראי על הכלי מהיום הראשון שלקח, "כמו כלי שלו", בנוסף עיינתי בהסכם ההלוואה, וכן ביתר המסמכים שהוגשו לעיוני, ולא מצאתי מקום לשנות החלטתי בנוגע לרכב שנתפס בחזקתו, בשליטתו ובשימושו הבלעדי של המשיב במועד התפיסה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מורה על הארכת תוקף החזקת התפוסים, למשך 180 ימים, שמניינם מתום המועד של התפיסה האחרונה.