שיפוי המדינה מחברת ביטוח בגין פגיעת חייל

הנתבעת טענה כי הנפגע התברר כאדם לא אמין, שהוציא מהנתבעת סכומים במירמה ולא בוחל בשום אמצעי להתעשר על חשבון המדינה וחברות הביטוח, שאין לתת אמון בגירסתו.

ראה למשל ע"א 311/85 אפראימוב (קטין) נ' גבאי, מב(3) 191, 194 (1988): "כבר אמרנו לא אחת בשורה של פסקי-דין, כי קביעת הפסד שכרו העתידי של קטין, שטרם ניכנס למעגל העבודה בפועל, הוא תמיד בגדר ניחוש, שהוא רב יותר ככל שהקטין הוא בגיל רך יותר. לפיכך מקובל עלינו, שבהיעדר נסיבות מיוחדות במינן, תהא הנכות הרפואית מפתח לחישוב אובדן השכר העתידי." וכן ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו (22/3/2009): "ככלל, קיים קושי להעריך את הנכות התפקודית של קטין וכאשר אין אינדיקאציות סותרות, קביעת שיעור הנכות התפקודית לפי שיעור הנכות הרפואי היא הדרך הנכונה. אכן, ברגיל הדברים אמורים במקרה שבו לכל רכיבי הנכות הרפואית קיימת משמעות תפקודית." הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת שנקבע לנפגע עומדת על 54% לפי הפרוט הבא: 30% בגין הגבלה קשה בתנועות עמוד שדרה מותני בעקבות קיבוע במעמד נוח; 20% בגין פגיעה בשורשים המתוניים בצורה בינונית עם קשיי הליכה ועמידה ממושכת; 10% בגין הפרעות בנשימה דרך האף; 5% בגין צלקות בצואר (טרכאוטומיה); 1% בגין שינויים הצורה החיצונית של האף; 1% בגין שבר של הלסת העליונה על עוות בצורת הלסת; 1% בגין צלקות מרובות בגוף ללא הגבלה תפקודית; 0.25% בגין אבדן שן אחת עם אפשרות התקנת תותבת.

המיגבלה בעמוד השידרה, והפגיעה בשורשים המותניים היא נכות משפיעה באופן ישיר על התיפקוד של הנפגע, במיוחד כאשר מדובר בנפגע צעיר מאוד שניפגע בהיותו חייל בשירות סדיר.

העובדה שהנפגע עצמו זכאי לנקוט בצעדים לזכות בתשלומים הן לפי חוק הנכים והן לפי חוק הפלת"ד, שוללת מניה וביה את הטענה שהמדינה נכנסת לנעלי הנפגע באופן מלא במסגרת תביעת השיפוי.

...

זאת ועוד, בהחלטה מיום 6/2/14 קבעתי, כי פסק הדין בתביעת הפיצויים, במסגרתו חויב הנפגע להחזיר את הסכומים שניתנו לו כשתלום תכוף, אינו שולל את הטענה לפיה הנפגע זכאי לתגמולים לפי חוק הנכים, וכי טענת הנתבעת שאינה יכולה לגבות את הסכום שנפסק מהנפגע, אינה יכולה לשנות מסקנה זו. לטעמי, טענת הנתבעת בדבר קשיים לגבות את הסכומים שהנפגע חויב להשיב לה, בפסק דין חלוט, איננה רלוונטית להכרעה בתביעת השיפוי שבפני.

סוף דבר אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 2,183,874 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

עוד אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 70,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

עדותה הבלתי בהירה, חסרת העקביות והמבולבלת העידה כי זו אינה מתארת את שהתרחש בפועל אלא בניסיון להיתחמק מאחריות והטלתה על אחד החיילים בעלמא מבלי לדעת לציין מי היה זה שהזיז את רכבה ופגע בעמוד כלל.

המדובר בהליך אזרחי שבו החיילת הגישה אף תביעה קטנה נגד התובעת וכל פרשנות אחרת תימנע מן המדינה לחזור אל חברת הביטוח בגין הנזקים שגרמו חיילים ברכבם פרטיים המבוטחים על ידי חברת ביטוח ובמסגרת שאינה פעילות צבאית.

משלא עשתה כן, לא קמה לנתבעת 1 כל חבות כלפיה, ומכאן שאף למבטחת, בהתאם להוראת סעיף 65 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א -1981, אין חובה לשפותה בשל חבות כספית כלשהיא שלא קמה לנתבעת כלפי התובעת.

...

נראה, כי אין מנוס מן המסקנה כי תביעה זו לא היתה באה לפתחו של בית המשפט אלמלא היתה הנתבעת 1 מגישה את התביעה הקטנה כנגד התובעת, דבר שעורר, כמדומני, את חמתה ותגובת הנגד של התובעת.

יוצא איפוא, כי הפרשנות המשפטית מובילה למסקנה כי הדין עם הנתבעות, דהיינו, שהתובעת לא היתה רשאית להגיש תביעה זו כנגד הנתבעות משויתרה על זכותה להעמיד לדין את הנתבעת 1 במסגרת הצבאית ובהתאם למסקנות התחקיר הצבאי הפנימי שנערך בענין.

סוף דבר לאור האמור לעיל, מצאתי לדחות את התביעה, הן לגופו של עניין כיון שהתובעת לא עמדה בנטל הוכחת יסוד הנזק, הגם שהאחריות לקרות אירוע התאונה רובצת לפתחה של הנתבעת1, והן מן הטעם שלא היתה לה סמכות להגיש תביעה כנגד חיילת בגין נזק לרכוש צבאי שנגרם במהלך מילוי תפקידה ביחידה, ואף לא כנגד המבטחת לאחר שזו ויתרה על חיובה של המזיקה לנזק שגרמה לרכוש הצבאי.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 66556-06-16 לפני כבוד השופט יובל גזית התובעת מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד אורי לוי הנתבעות 1. שירביט חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד יוסי אברהם 2. קרנית-קרן לפצוי נפגעי תאונת דרכים ע"י ב"כ עו"ד א. אמסלם ועו"ד טל כץ פסק דין

אולם, אם התעודה אינה תקפה אזי תפקידה של הנתבעת 2 על פי חוק הפלת"ד לפצות את הנפגעים בסייגים הקבועים בחוק, ולפיכך עליה לשפות את התובעת בגין התשלומים ששולמו, עד לגבולות הפצוי שיקבע בית המשפט בהתאם לחוק הפיצויים.

אליבא דהנתבעת 2 התובעת שילמה לנפגעת פיצוי במעמד של מתנדבת, שכן בהיותה חיילת משוחררת לא הייתה זכאית הנפגעת לקבל את הפצוי.

לאור האמור לעיל מצאתי לנכון להעריך את ניזקי הנפגע בגין הפסדי פנסיה לעבר ולעתיד בסך של 12.5% מהפסדי שכרו (ראה ת.א. (חיפה) 16951-04-10, ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (פורסם בנבו 31.12.13) ובסך כולל של 39,570 ₪ עזרת צד ג' לא הובאו עדויות נוספות על עדות הנפגע.

...

איני מקבל את טענת הנתבעת.

בהתחשב בכישוריה, במסלול תעסוקתה ובמגבלותיה סבורני כי ניתן לחשב את שכרה לפי השכר הממוצע במשק.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית.

נוכח האמור בפסק דין זה נדחית ההודעה לצד ג' 1 ללא צו להוצאות.

הובהר בפסיקה כי דינו של שוטר לעניין זה כדינו של חייל, כך נקבע בע"א 5164/91 - מדינת ישראל נ' צחי עזרא, (1994) - "הינה כי כן, כשם שסעיף 6(א) לחוק אחריות המדינה חל על חייל אשר נפגע בתאונת דרכים בנסעו ברכב שהמדינה בעליו בעת ועקב מילוי תפקידו, כך הוא חל על שוטר אשר נפגע בתאונה כאמור בעת ועקב מילוי תפקידו. אותה הוראה בחוק הנכים החלה על חייל נכה מן הראוי שתחול על שוטר נכה וכשם שלגבי הראשון לא תחול חובת פיצוי על המדינה על פי האמור בסעיף 6(א), כך היא לא תחול לגבי האחרון" (וכן ראו לעניין מיתנדב במשמר האזרחי -ת"א (ירושלים) 8871-09 - שולמית כהן נ' מדינת ישראל, (2011) ולעניין עובדי שירות הביטחון תא (ראשון-לציון) 5233/02 - ברוך אלקובי נ' ענבל חברה לביטוח בעמ, (2003)) נשאלת השאלה האם יש להחיל בנסיבות הנידון, בהן עסקינן בתאונה מעורבת בו נפגע שוטר מרכב מדינה ומרכב אזרחי, את הוראת סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד שעניינה חלוקה בין הרכבים המעורבים בתאונה, ובלשונה – "(ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שוים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע" בה בשעה שהמדינה טוענת כי אין כל תחולה לסע' זה נוכח הפטור מחבות ואחריות שמקנה לה החוק, כמפורט בסע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד, טוענים הנתבעים כי אין כל הוראת חוק הפוטרת את המדינה מהשתתפות בחבות לפי סע' 3 ב לחוק הפלת"ד. לטענת הנתבעים סע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד פוטר את המדינה מאחריות כלפי נפגעים אך אין הוא פוטר אותם מחלוקת חבות בין מבטחים לפי סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד המהוה הסדר ספציפי.

כך מצאנו לעניין זה, כדוגמה, בדבריו של י. אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה רביעית, עמ' 257 – "עוד לפני תיקון סע' 22 לחוק הפיצויים, שנעשה אגב תיקון חוק אחריות המדינה בשנת תשמ"ט, פסק בית המשפט העליון בפרשת מדינת ישראל נ. מזרחי, כי חסינות המדינה לפי סע' 6 ו – 7 לחוק אחריות המדינה הנזכר, חלה לטובתה הן כאחראית לתאונה והן כמבטחת. הלכה זו נתאשרה על ידי סע' 22 (ב) לחוק הפיצויים המתוקן. נמצא כי חייל שניפגע בתאונת דרכים עקב שרותו הצבאי- הן כנוהג והן כצד שלישי – אינו זכאי לקבל מהמדינה פיצויים במסגרת חוק הפיצויים..." (הדגשה שלי – צ.ו) פסק דין נוסף הדן במקרה הקרוב למקרה שלפנינו הוא פסק דינה של כב' הש' הדסה בן עתו בעיניין ת"א 2040/84 (ת"א) מדינת ישראל נ. קרנית (1990), אשר עסק בחייל שחצה את הכביש לעבר רכב צבאי ונפגע מרכב אזרחי שפגע ברכב הצבאי, המדינה הגישה תביעת שיפוי כנגד קרנית ואילו קרנית טענה כי עסקינן בתאונה מעורבת לפיכך על המדינה לחלוק עימה את הפצוי וזאת בשל מעורבותו של רכב צבאי בתאונה.

...

כך מצאנו לעניין זה, כדוגמה, בדבריו של י. אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה רביעית, עמ' 257 – "עוד לפני תיקון סע' 22 לחוק הפיצויים, שנעשה אגב תיקון חוק אחריות המדינה בשנת תשמ"ט, פסק בית המשפט העליון בפרשת מדינת ישראל נ. מזרחי, כי חסינות המדינה לפי סע' 6 ו – 7 לחוק אחריות המדינה הנזכר, חלה לטובתה הן כאחראית לתאונה והן כמבטחת. הלכה זו נתאשרה על ידי סע' 22 (ב) לחוק הפיצויים המתוקן. נמצא כי חייל שנפגע בתאונת דרכים עקב שירותו הצבאי- הן כנוהג והן כצד שלישי – אינו זכאי לקבל מהמדינה פיצויים במסגרת חוק הפיצויים..." (הדגשה שלי – צ.ו) פסק דין נוסף הדן במקרה הקרוב למקרה שלפנינו הוא פסק דינה של כב' הש' הדסה בן עתו בעניין ת"א 2040/84 (ת"א) מדינת ישראל נ. קרנית (1990), אשר עסק בחייל שחצה את הכביש לעבר רכב צבאי ונפגע מרכב אזרחי שפגע ברכב הצבאי, המדינה הגישה תביעת שיפוי כנגד קרנית ואילו קרנית טענה כי עסקינן בתאונה מעורבת לפיכך על המדינה לחלוק עמה את הפיצוי וזאת בשל מעורבותו של רכב צבאי בתאונה.

בית המשפט דחה את הטענה והבהיר – "...לעניננו חשוב סעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) שזה לשונו: "אין המדינה אחראית בנזיקין על חבלה שנחבל אדם... שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי?" התוצאה היא, שהואיל והחייל נפגע תוך כדי ועקב שירותו אין המדינה אחראית לא בנזיקין ולא על-פי חוק הפיצויים ולא על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי.

כך בסע' 3 (ג) לחוק הפלת"ד הובהר כי בתאונה שמעורבים בה אופנוע ורכב אחר תשלם המבטחת של הרכב האחר 75% מנזקו של הנפגע, ובלשונו – " (ג) אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים אופנוע אחד או יותר ורכב אחר אחד או יותר שאינו אופנוע, ישלמו המבטחים של הרכב האחר למבטחים של האופנוע, 75% מהפיצויים על נזקי גוף שהמבטחים של האופנוע חייבים בתשלומם עקב התאונה, למעט חבות לפי סעיף קטן (ב); המבטחים של הרכב האחר יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של האופנוע, ובינם לבין עצמם יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים; לעניין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות הסיפה של סעיף קטן (ב)..." וכך גם הוראת סעיף 2 (א) לצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א-2001 (להלן – צו הפיצויים) נסובה על המבטחים - "(א) אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים רכב כבד אחד או יותר ורכב קל אחד או יותר, ישלמו המבטחים של הרכב הכבד למבטחים של הרכב הקל 50 אחוזים מן הפיצויים על נזקי גוף כמשמעותם בחוק, שהמבטחים של הרכב הקל חייבים בתשלומם עקב התאונה, למעט חבות לפי סעיף קטן (ב) או לפי סעיף 3(ב) לחוק; המבטחים של הרכב הכבד יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של הרכב הקל ובינם לבין עצמם יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים"(הדגשה שלי – צ.ו) בית המשפט בעניין הפול הבהיר כי אין בהוראת סעיף 22(ב) לחוק הפלת"ד בכדי לאיין את חיוב המדינה בהשתתפות ע"פ הוראת סע' 3 (ג) לחוק הפלת"ד שכן סע' 3 (ג) מתייחס לחבותה כמבטחת, ובלשונו של בית המשפט – "במקרה שבפניי אחריותה של המדינה להשיב 50% מן הפיצויים שעשויה הייתה הנתבעת לשלם מכוח חוק הפיצויים, נובעת מהיותה "מעין" מבטחת של רכב נוסף שהיה מעורב בתאונה, הא ותו לא. חובתה זו עומדת לעצמה מבלי קשר לזהות הנפגע באופנוע" – (הדגשה שלי – צ.ו; סע' 25 לפסק הדין) ראשית אומר כי אינני מסכים עם מסקנת בית המשפט המחוזי בעניין הפול ולסברתי הפטור שחל על המדינה מכח סע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד חל הן בכובעה כ"משתמשת" ברכב ומזיקה והן כובעה "כמבטחת" או "מעין מבטחת", וכפי שמצאנו בדבריו של אנגלרד בספרו שהובאו לעיל– "חסינות המדינה לפי סע' 6 ו – 7 לחוק האחריות הנזכר חלה לטובתה הן כאחראית לתאונה והן כמבטחת. הלכה זו נתאשרה ע"י סע' 22 (ב) לחוק הפיצויים המתוקן" (הדגשה שלי – צ.ו; שם, עמ' 257 בפיסקה 256).

קביעת הועדה הרפואית שבמוקד הבקשה ניתנה בעיניינו של חייל בשירות סדיר אשר נפגע בתאונת דרכים ביום 5.1.2014, כהולך רגל (להלן, בהתאמה: התאונה ו-הנפגע).

בהליך שבכותרת עותרת מדינת ישראל-משרד הביטחון, מכוח סעיף 36 לחוק הנכים, לחייב את הנתבעת 2, המבטחת של הרכב הפוגע, בו נהג הנתבע 1, להשיב לה את סכום הגימלאות ששילמה לנפגע בגין פגיעתו, והוצאות שהוציאה בגין הטיפולים הרפואיים.

לעניין זה יודגש כי בהתאם להלכה הנוהגת הוראת סעיף 6ב לחוק הפיצויים חלה גם בתביעות המדינה לשיפוי, המוגשות מכוח סעיף 36 לחוק הנכים, ובכלל זאת חלה הוראת הסיפה לסעיף 6ב הנ"ל, לפיו בית המשפט רשאי להתיר, במקרים המתאימים לכך, הבאתן של ראיות לסתור (ראו: רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול חברות הביטוח הישראליות בע"מ, פ"ד מה(4) 230, 250-251 (1991); ת"א (מחוזי-מרכז) 16190-03-11 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל- משרד הבטחון (17.8.2012)).

...

לא ניתן אפוא לקבוע על בסיס החומר שהוצג לפניי האם הוועדה הרפואית היתה ערה לכך שהנפגע סבל עוד קודם לתאונה מכאב בכתפו, והאם שקלה בהקשר זה האם יש מקום לייחס את הנכות, או חלקה, לאירוע אחר.

בענייננו, משלא ניתן ללמוד על הלך מחשבתה של הוועדה הרפואית (כאמור התובעת לא צירפה את הפרוטוקול מיום 17.1.2016, ומהפרוטוקולים שצורפו לא ניתן ללמוד על כך), בהיעדר כל הנמקה בשאלת הקשר הסיבתי, משלא ניתן לשלול את האפשרות שהתיעוד הרפואי המלא היה מביא למסקנה שונה, ונוכח הספקות שנותרו, סבורה אני כי מקרה זה נמנה עם המקרים בהם יש להיעתר לבקשה.

מטעמים אלו, הבקשה מתקבלת, ובהתאם תינתן החלטה על מינוי מומחה בתחום האורתופדיה אשר יחווה דעתו ביחס לשיעור הנכות של הנפגע כתוצאה מהתאונה.