שיפוי בגין תשלום דמי פגיעה לפי חוק לתיקון הנזיקין האזרחיים

הנפגע חתם על כתב קבלה במסגרתו התחייב לפעול לדחיית התביעה נגד המשיבה וכן לפצות ולשפות את המשיבה בגין כל סכום שייתבע ויידרש ממנה על ידי כל אדם או גוף, למעט תגמולי המל"ל בין "דמי פגיעה". נטען כי לאחר חלוף למעלה מ-7 שנים מהתאונה הגישה מעבידתו, המערערת, תביעה לבימ"ש קמא בטענה כי היטיבה את ניזקי הנפגע ועתרה לשיבוב בגין תשלומים ששילמה בתקופת העדרותו הנטענת.

נטען כי המערערת לא התמודדה עם ההלכה הפסוקה והפנתה לפסיקה שניתנה בהקשרים אחרים, כגון בתביעות חזרה של המדינה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות), התש"ל – 1970 ולפי חוק הנכים, שאינם רלוואנטיים לנסיבות מקרה זה. באשר לטענת המערערת כי בימ"ש קמא לא היתייחס למעביד מורשה לפי תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי, טוענת המשיבה כי בימ"ש קמא היתייחס במפורש לזכאות של המעסיק להחזר מהמל"ל בעד תשלום דמי הפגיעה, המקוזזים מתביעת ההשבה של המעסיק כנגד המזיק.

לגבי זכות התביעה של מיטיב לפי חוק ההטבה נכתב שם כי זו זכות משולבת, העשויה יסודות עצמאיים ותחלופיים במשולב: "...בזכות התביעה של המיטיב על פי חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת ניזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן: חוק הטבת ניזקי גוף) ונימצא כי זו זכות משולבת, העשוייה יסודות עצמאיים ותחלופיים במשולב: "בידי המיטיב זכות עצמאית, אשר תכנה והיקפה במישור הסובסטנטיבי – להבדיל מהמישור הפרוצסואלי – כתכנה והיקפה של זכות הניזוק" (ברק, בעמ' 650; הערתו של הנשיא ברק בענין קופ"ח מכבי, בעמ' 72; כן ראו: אנגלרד, בעמ' 428; פרידמן וכהן, בעמ' 185186: מיכאל צלטנר "תאונות דרכים – זכויות החזרה של מפצים" הפרקליט לט(ב) 319, 324 (1991) (להלן: צלטנר); ע"א אררט, בעמ' 113114)". לגבי תביעת השיפוי של המדינה נכתב שם כי: "עילת שיפוי של מיטיב כנגד מזיק אינה בהכרח בעלת אופי מונוליטי טהור; היא אינה בהכרח תביעת תיחלוף טהורה או תביעה עצמאית טהורה; היא עשויה להיות תביעה בעלת אופי מורכב שיש בה אלמנטים מפה ומשם: מרכיבים שעל פי אופיים נגזרים ותלויים בעילת תביעתו של הניזוק כלפי המזיק, ומרכיבים בעלי אופי עצמאי. מורכבות זו של תביעת המיטיב עשויה להילמד מהתכלית הטמונה בהסדר החקיקתי, על רקע הקשר הדברים המיוחד. בעניינינו ניתן לומר, כי מדובר בתביעה בעלת סממנים מעורבים – תחלופיים ועצמאיים, וזאת, למצער, בכל הקשור לטענת היתיישנות שאנו נדרשים לה לצורך הליך זה". ביהמ"ש העליון קבע בעיניין אבנ"ר כי ככל שהדבר נוגע לגיבוש עילת התביעה לצורך מירוץ ההתיישנות נלווה לתביעת השיפוי של המדינה סממן עצמאי ובהקשר זה אין תביעת המדינה נגזרת מתביעת הניזוק כלפי המזיק והיא עומדת על רגליה.

...

שתי מחלוקות עיקריות התעוררו בין הצדדים בבימ"ש קמא: האם התובענה התיישנה? האם סילוק תביעת הנפגע – בטרם הגשת תביעה זו – מעמידה מחסום דיוני בפני תביעת המעבידה? כאמור, בימ"ש קמא קבע כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

רון שפירא, נשיא השופטת תמר נאות-פרי: אף אני בדעה כי יש לדחות את הערעור, מצטרפת להנמקות המפורטות של הנשיא שפירא, ואבקש להוסיף כמה מילים.

סבורני כי בכל הנוגע לתביעת המעבידה במקרה הפרטני בו אנו דנים - אין לקבל טענה זו. ראשית, המעבידה הייתה יכולה לדעת מה יהא הסכום שיוחזר לה, שכן המדובר בחישוב פשוט הנגזר מהתקנות ומהיותה מעביד מורשה.

בטינה טאובר, ס. נשיא בסיכומו של דבר הערעור נדחה.

התביעה הנה תביעת שיפוי בגין תשלומים ששולמו לנפגעת בתאונת דרכים, מכוח חוק הנכים (תגמולים ושקום) {נוסח משולב}, החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת ניזקי גוף), תשכ"ד-1964 לחוק עשיית עושר ולא משפט, תשל"ט-1979.

וכן בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד פ"ד נא (2) 724 30.4.97 נקבע כי "אין לפצות תובע אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994)". יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקקה הנפגעת סביר כי לאחר שיחרורה מצה"ל נשאה דמי הישתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקקה להוצאות נסיעה לטיפולים אלה.

...

וכן בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד פ"ד נא (2) 724 30.4.97 נקבע כי "אין לפצות תובע אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994)". יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקקה הנפגעת סביר כי לאחר שחרורה מצה"ל נשאה דמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקקה להוצאות נסיעה לטיפולים אלה.

סוף דבר אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 300,133 ₪.

עסקינן בתביעה שבוב בה עותרת התובעת לחייב את הנתבעת לשפותה בגין סכומים ששילמה לעובד שלה שניפגע בתאונת דרכים מיום 27/01/10 המהוה תאונת עבודה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 21/3/10 הכיר המוסד לביטוח לאומי בתאונה כתאונת עבודה, והורה לתובעת לשלם לעובד דמי פגיעה עבור 12 הימים הראשונים של הפגיעה (28/1/10 עד 8/2/10), וציין כי אין לזקוף את תקופת דמי הפגיעה על חשבון ימי מחלה העומדים לזכות העובד.

התביעה הנה גם תביעת השבה על פי חוק ההטבה, ותביעה זו מתחדשת ומתגבשת מחדש עם ביצועם בפועל של התשלומים, ולכן מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו הוכרה זכותו של הנפגע לקבלת גמלאות ותקופת ההתיישנות נמנית ממועדו של כל תשלום ותשלום.

בפסק הדין עמד בית המשפט העליון על המאפיינים של תביעת תיחלוף ותביעה עצמאית במשולש יחסים מזיק-ניזוק-מיטיב, וקבע כי יתכן מצב ביניים שבו עילת תביעה בידי מיטיב תהיה בעלת מאפיינים תחלופיים ועצמאיים במשולב, וכך נקבע : ".. יתכן כי במשולש היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב, תביעתו של המיטיב כלפי המזיק תהיה בעלת מאפיינים תחלופיים ככל שהדבר נוגע ליסודות האחריות של המזיק כלפי הניזוק ולגובה הנזק שניגרם, ובה בעת, יהיו בה מאפיינים עצמאיים, למשל, ככל שהדבר נוגע לטענות הגנה דיוניות מסוימות שיש בידי המזיק כלפי הניזוק, אך אשר לא תעמודנה לו כלפי תביעת המיטיב. כך למשל נותחו מאפיינים שונים בזכות התביעה של המיטיב על פי חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת ניזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן: חוק הטבת ניזקי גוף) ונימצא כי זו זכות משולבת, העשוייה יסודות עצמאיים ותחלופיים במשולב: "בידי המיטיב זכות עצמאית, אשר תכנה והיקפה במישור הסובסטנטיבי – להבדיל מהמישור הפרוצסואלי – כתכנה והיקפה של זכות הניזוק" (ברק, בעמ' 650; הערתו של הנשיא ברק בענין קופ"ח מכבי, בעמ' 72; כן ראו: אנגלרד, בעמ' 428; פרידמן וכהן, בעמ' 185?186: מיכאל צלטנר "תאונות דרכים – זכויות החזרה של מפצים" הפרקליט לט(ב) 319, 324 (1991) (להלן: צלטנר); ע"א אררט, ) ובהמשך נקבע: "עילת שיפוי של מיטיב כנגד מזיק אינה בהכרח בעלת אופי מונוליטי טהור; היא אינה בהכרח תביעת תיחלוף טהורה או תביעה עצמאית טהורה; היא עשויה להיות תביעה בעלת אופי מורכב שיש בה אלמנטים מפה ומשם: מרכיבים שעל פי אופיים נגזרים ותלויים בעילת תביעתו של הניזוק כלפי המזיק, ומרכיבים בעלי אופי עצמאי. מורכבות זו של תביעת המיטיב עשויה להילמד מהתכלית הטמונה בהסדר החקיקתי, על רקע הקשר הדברים המיוחד". בפס"ד אבנ"ר נקבע ביחס לתביעה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) כי לצורך מירוץ ההתיישנות, יש לראות את עילת השיפוי כנושאת אופי עצמאי המתגבש ממועד הכרתה של המדינה בזכות העובד לקבלת הגימלה.

...

לאחר עיון בבקשה, בטענות הצדדים וסיכומיהם, דין הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות להידחות.

לפיכך אני דוחה את הבקשה לסילוק על הסף וקובעת כי עילת השיפוי של התובעת נולדה במועד ההכרה של המוסד לביטוח לאומי בתאונה של העובד כתאונת עבודה, היינו ביום 21/3/10 ומיום זה יש למנות 7 שנים.

לאור שינויים בסדרי עבודתי ומעבר לכהן בבית המשפט המחוזי בחיפה, אני מורה על העברת התיק ובירור התביעה לגופה בפני כב' הש' אייל דורון.

בחוות דעתו של כבוד השופט אנגלרד נפסק: "לאור מסקנתי כי תביעתו של המערער 1 טרם היתיישנה בעת הגשתה, הרי דין זהה חל גם על תביעת ההורים בתור מיטיבים במובן חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת ניזקי גוף), תשכ"ד-1964. כאן צדק בית-המשפט המחוזי בקביעתו העקרונית, כי זכותם של המיטיבים באה להם מזכותו של הניזוק בדרך של סוברוגציה. נמצא, כי אם טרם היתיישנה זכות התביעה של הניזוק, גם תביעת המיטיבים עדיין עומדת להם." בעיניין חכם הצטרף כבוד הנשיא ברק לדעתו של השופט אנגרלד בהסכמה וללא הסתייגות והרחיב בעיניין אחר שאינו נוגע לענייננו.

וכך קובע סעיף 328 (א) לחוק הביטוח הלאומי: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה ששלמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף, רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד או ששולם לעובד בידי המעביד כאמור." סעיף 343 לחוק הביטוח הלאומי קובע: "השר רשאי לקבוע[footnoteRef:1] כי מעביד שאישר לכך ישלם דמי ביטוח מופחתים לענין סעיף 340 כפי שיקבע, ובילבד שנתמלאו בו תנאים אלה: [1: ]

יש להניח כי מעבידים מסוג זה כגון עיריות או מפעלים גדולים שהם ממלא משלמים בתקופות מחלה משכורת מלאה לעובד ולכן על מנת להקל את התהליך הביראוקראטי אל מו העובד, ועל מנת שלא יאלץ להמתין להכרה בתביעתו במוסד לביטוח לאומי עד תשלום דמי הפגיעה, נקבע כי המעביד ישלם את המשכורת, והוא יקבל שיפוי בשלב מאוחר יותר מהמוסד לביטוח לאומי בדמות הדמי פגיעה.

לשיטתו הנימוק נעוץ בכך שהמעביד תלוי בתביעתו בהכרה של המוסד לביטוח לאומי וכן בשיעור דמי הפגיעה המשולמים ולכן הוא אינו אדון לעצמו.

...

מטעמים אלו אני סבור כי דינה של הטענה להידחות.

התוצאה לאור האמור לעיל, ובשים לב לכך שהתביעה הוגשה יותר משבע שנים ממועד אירוע התאונה, דין טענת ההתיישנות להתקבל ואילו דין טענת ההשתק להידחות.

לכן אני מורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות.

מכתב התביעה עולה, כי לנפגע ניתנו תעודות רפואיות על פי חוק הביטוח הלאומי, במסגרתן אושרו לו תקופות אי כושר שונות, בחודשים ינואר, פברואר ומרץ 2012.

בכתב התביעה הפניתה התובעת לסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי (במשולב עם סעיף 94 לחוק הנידון), וכן לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת ניזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן – "חוק הטבת ניזקי גוף"), כאשר היא מבהירה כי עילת התביעה ביחס לתקופת "הזכאות הראשונה" היא מכוח סעיף 328(א) הנ"ל, ואילו ביחס ליתרת הסכום הרי היא מכוח החוק להטבת ניזקי גוף (סעיפים 24 ו- 25 לכתב התביעה).

ביחס לסוגיית חישוב דמי הפגיעה שהמל"ל השיב לידי התובעת לצורך קביעת הקף זכותה של האחרונה לשיפוי, הפניתה התובעת לפסיקה של בתי משפט מחוזיים, בה נקבע שיש לקחת בחשבון את דמי הפגיעה "נטו" (קרי לאחר שנוכה רכיב מס הכנסה מהם), ולא את דמי הפגיעה בשיעור "ברוטו". הנתבעת סבורה, ביחס לסוגיית ההתיישנות, כי תביעת התובעת היא מסוג "סברוגציה", בה עילת התביעה נולדת ביום התאונה, בדיוק כפי שהיה ביחס לנפגע עצמו.

הדברים בודאי נכונים שעה שהתובעת במקרה דנן עותרת לקבלת סכומים העולים על דמי הפגיעה שהוכרו ע"י המוסד לביטוח לאומי, כאשר סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי נועד לשרת מעביד ששמש מעין "צנור" להעברת דמי פגיעה (שהיו צריכים להיות משולמים על יד המל"ל), ומכאן העניק למעביד זכות להגיש תביעה בגין דמי פגיעה אלה, וכן בגין תשלום עבור תקופת הזכאות הראשונה (אשר אינה מכוסה ע"י המל"ל) סכומים ששילם מעביד מעבר לכך אינם נכנסים לגדר הזכות המוקנית לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, והמקור הנורמאטיבי המקנה למעביד זכותם לתבוע אותם הוא, בראש ובראשונה, חוק הטבת ניזקי גוף.

...

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, הואיל והיא הוגשה בחלוף למעלה משבע שנים מיום הולדת עילת התביעה, אשר לשיטת הנתבעת הוא יום התאונה, ולחלופין יום מתן ההטבה.

התוצאה היא שהתובעת זכאית להחזר של 7,148 ₪.

סוף דבר אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 7,148 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.12 (מועד התגבשות עילת התביעה, לשיטת התובעת), ועד היום.

כמו כן, הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪, וכן תשיב לה את האגרה אותה היא שילמה בעת פתיחת ההליך.