שיעור ריבית על איחור בהחזר הלוואה ללא קביעה בחוזה

הוסכם כי ההלוואה תישא ריבית קבועה בסך של עשרה אחוזים לשנה וכי אם לא תיפרע במועדה – תוך שלושה חודשים מיום-קשירתו של הסכם-ההלוואה – תתוסף ריבית-פיגורים בשיעורה של ריבית על משיכת-יתר בבנק.

עוד נטען כי הריבית הכוללת – 24 אחוזים לפי הטענה – היא פיצוי מוסכם בגין איחור בפרעונה של ההלוואה ברם כזה, "שנקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש" כתוצאה מסתברת של הפרתו של הסכם-ההלוואה (הפִּסקה השישית לבקשת-הרשות להיתגונן).

במישור המהותי יכולה להמצא עילה להתערב בשיעורה של רבית-פיגורים מוסכמת אם 'נמצא ששעור זה נקבע ללא כל יחס סביר לנזק, שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה' – כלשונו של סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל'א-1970" (ת"א (שלום תל אביב-יפו) 57913-05-20 ענת סאני רוד בע"מ נ' א.ר.א.ב. בונוס בע"מ, בפיסקה 50 לפסק-דיני (פורסם במאגרים, 23.6.2021). ההפניות הן במקור).

עיינתי בתצהירו של המבקש ולא מצאתי בו כל פירוט לענינה של הטענה כי הסכמה כזו עומדת "ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של הפרה מסוג איחור בהחזר הלוואה" (הפִּסקה השישית לתצהירו של המבקש).

...

לאחר עיון בַּכתובים ועם שמיעתם של הצדדים באולם-הדיונים הגעתי לכלל מסקנה כי אין להתיר התגוננות.

כמו כן, הוסכם, כי איחור בהחזר ההלוואה, יגרור חיוב בריבית שנתית בשיעור של 25% בגין התקופה שלאחר מועד זה. בנוסף, נקבע, כי לתמורה על פי ההסכם, היינו, הריבית שתישא קרן ההלוואה, יתוסף מע"מ כדין.

משה טוען, כי השיב את ההלוואה, אם כך, ואין הלוואה, ומדובר בחוזה למראית עין, מדוע ולמה יש להשיב משהו? יודגש, ששקל אחד בודד לא הושב לתובעת, והנתבעים לא צרפו אפילו אסמכתא אחת שכזו.

...

התביעה כנגד מרדכי מכוח היותו דירקטוריון לכאורה, לאור התוצאה אליה הגעתי, מתייתר הצורך לדון בתביעה כנגד מרדכי, עם זאת, יאמר כבר עתה כי גם לגופו של עניין, דין התביעה נגד מרדכי – דחייה.

התובעת לא עמדה בנטל זה, ועל כן דין התביעה כלפי מרדכי – דחייה.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, דין התביעה כנגד כלל הנתבעים – דחייה.

הבקשה וטיעוני הצדדים בפניי בקשה שהגישה חברת מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ [להלן: "המבקשת"] להורות על קזוז חוב החייב מכספי הפנסיה המוחזקים אצלה, בצרוף ריבית פיגורים שצבר, לאחר שלא עמד בהחזר הלוואה שנטל, וזאת מכוח הסכם ההלוואה שנחתם בין הצדדים.

להבטחת התחייבות החייב נקבע בהסכם ההלוואה כי במקרה שבו החייב לא יעמוד בפרעון ההלוואה, זכאית המבקשת להעמיד את ההלוואה לפרעון מיידי בתוספת הוצאות וכן בתוספת הריבית וריבית הפיגורים.

אנמק: סעיפים 8, 9 ו- 10 מתוך הסכם ההלוואה רלוואנטיים לעניינינו: "8. איחר הלווה בתשלום חודשי לפרעון ההלוואה... תועמד יתרת ההלוואה, לרבות הריבית שהיה על הלווה לשלם עד פרעונה המלא של ההלוואה, לפרעון מיידי. הלווה יחוייב בעלות הפקת מכתב ההתראה... ומבטחים תהא רשאית לרבות את יתרת התשלום שבפיגור, לרבות ריבית וריבית פיגורים..." בגין כל איחור בתשלום החודשי יחויב הלווה החל מהמועד הקבוע לתשלום כל סכום בגין פירעון ההלוואה ועד למועד תשלומו של אותו סכום בפועל בריבית שתחושב לפי שיעור הריבית הגבוהה ביותר הנהוגה בבנק לאומי לישראל.

...

ההכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים המצורפים, ושמעתי טיעוני הצדדים בדיון, סבורני כי יש לדחות את עיקר בקשת המבקשת במקרה דנן.

סוף דבר: זכות הקיזוז של המבקשת מוגבלת לשיעור החוב, בתוספת ההוצאות וריבית הפיגורים אשר תחושב עד למועד צו הכינוס.

בהקשר זה ייאמר עוד כי אף בלשונם של שני הסכמי ההלוואה אין כל תמיכה בטענה זו. ההיפך הוא הנכון, שכן בסעיף 15 להסכם הראשון נאמר במפורש כי "רק לאחר שסגל ולוסטרניק יקבלו לידם את החזר מלוא ההלוואות והערבויות שנתנו [לנתבעת]... תחל חלוקת הרווחים [בנתבעת]"; וראו סעיף 16 להסכם השני שנוסחו דומה.

בפסיקתא שצורפה לבקשה נכלל חישוב הריבית על סכום קרן הלוואות הבעלים בהתאם לפרמטרים שנקבעו על-ידי בית-המשפט העליון, קרי קרן בסך של 1,729,410 יורו וריבית בהתאם לתנאי ההחזר שנקבעו בהסכמים בין הצדדים.

בקליפת אגוז, הנתבעת היתנגדה לעצם מתן הפסיקתא בטענות כי הבקשה בעיניינה הוגשה באיחור רב, כי התובעות העלימו מעיני בית-משפט זה כי בין לבין הגישה הנתבעת ערעור לבית-המשפט העליון על פסק-הדין המשלים (ע"א 9025/17), כי המסמך שהוגש לחתימת בית-המשפט כלל אינו מהוה "פסיקתא" וכי למעשה מדובר בתיקון שלא כדין של פסק-הדין המשלים.

עם זאת, בסעיף 8 לתגובתה מיום 27.5.2021 ציינה הנתבעת כי, למעשה, עוד בדיון שהתקיים בפניי ביום 1.12.2020 טענה (לשיטתה) כי "להבנתה את הוראות בית המשפט העליון הנן כי יש לקיים בירור עובדתי במספר שאלות עובדתיות הנוגעות לתנאים להחזר הלוואות הבעלים. ממילא ברור כי שאלת הריבית שנושאות ההלוואות מהוה חלק משאלת תנאי ההחזר, הטעונה בירור עובדתי, אך קיימות שאלות נוספות, ובהן: (א) מהו סכום קרן ההלוואות הטעונה החזר? (ב) מהם שעורי הריבית הרלוואנטיים החלים על סכום הקרן? (ג) מהם התנאים המסחריים שבהתקיימותם תקום הזכות לפרעון הלוואות הבעלים? (ד) מהו המועד בו קמה הזכות לפרעון הלוואות הבעלים ויישום התנאים המסחריים?". במאמר מוסגר יצוין כי בדיון שהתקיים בפניי ביום 1.12.2020 הצדדים כלל לא טענו לעניין חישוב סכום ההחזר והנתבעת העלתה כאמור טענות אחרות שנדחו בפסק-הדין המשלים.

...

בנסיבות אלה אני סבורה כי התובענה שבפניי אינה המסגרת המתאימה לדון בטענה זו וככל שהצדדים לא יגיעו להסכמות בעניין זה עליהם לפעול כפי הבנתם.

לאחר קבלת תגובות הצדדים ניתנה החלטתי ביום 28.4.2021 לפיה: בענייננו, מדובר בתובענה כספית שהתקבלה ובנסיבות אלה התובעות צודקות לכאורה בטענתן כי הפסיקתא צריכה לשקף זאת בכפוף כמובן לתשלום הפרש אגרה.

אף-על-פי-כן, אני סבורה כי יש מקום בכל זאת לאפשר לנתבעת להעלות את טענותיה בנוגע לחישוב הריבית על הלוואת הבעלים, ככל שיש לה טענות כאלה.

המזכירות תשלח העתק החלטתי לצדדים.

התובעת ביקשה לחייב את הנתבעים כולם ביחד ולחוד להשיב לה את סכום ההלוואה כשהוא נושא ריבית וכן לחייבם לשלם לה סך של 50,000 ש“ח בגין עוגמת הנפש ובגין ביזבוז הזמן והאיחור הניכר בהשבת ההלוואה.

בנגוד לעדותו של מר מלר העיד מר פנחס כי שיעור הריבית "לא היה ספציפי" והעיד כי "ההסכם שנחתם הוא רק הסכם עיקרוני ולא מפורט". די בעדות זו כדי לשלול את הטענה להסכמה על שיעור ריבית ספציפי ודומני כי יש גם קושי באשר לקביעה כי הוסכם כלל על ריבית.

אם נאמר כי לא נקבע מועד מוסכם לפרעון ההלוואה ובהיתחשב בכך כי אין מחלוקת כי שיעור הריבית לו עותרת התובעת אינו שיעור מוסכם ברי כי לנתבעת 1, כחברה שמטרתה להשיא את רווחיה, יש אינטרס לגיטימי לפרוס את החזר ההלוואה לתקופה ארוכה ככל הניתן, כל עוד היא יכולה כמובן להפיק מהסכום שנשאר בידיה תועלת העולה על שיעור הריבית שייקבע.

...

באשר למאזן הנוחות: סבורני כי לנוכח שליטתה הכמעט מוחלטת של המערכת הבנקאית בהתנהלות המסחרית השוטפת של גופים גדולים ובפרט חברות בע“מ הרי שעיקולים על חשבון פעיל מגבילים מאוד את היכולת של חברה או אדם פרטי לפעול באופן תקין.

מאידך, לא עלה בידי התובעת להצביע על כך כי פעולותיהם של הנתבעים 2 ו- 3, ובאמצעותם פעולותיה של הנתבעת 1, בכל הנוגע למחלוקת שבין הצדדים נגועות בחוסר תום לב. ודוקו, בהליך העיקרי יהא מקום כמובן לבחון האם הנתבעת 1 כבר יכולה הייתה לפרוע עד כה חלק מההלוואה ואם כן - מדוע לא עשתה כן ואם כך ייקבע עשוי הדבר לעורר שאלה ביחס לתום לבם של הנתבעים 2 ו- 3 אך בשלב זה אין שום אפשרות לקבוע כי הנתבעים 2 ו- 3 פעלו בחוסר תום לב. סיכומו של דבר לנוכח משקלם המצטבר של כל השיקולים שפורטו לעיל סבורני כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את היסודות הנדרשים שיצדיקו הטלת עיקול על זכויותיהם של הנתבעים.

לפיכך אני מורה על דחיית בקשתה של התובעת ועל ביטול העיקולים שהוטלו בהתאם להחלטה מיום 24.03.2020.