התובעים עבדו 7 ימים בשבוע, במשך תשעת החודשים הראשונים להעסקתם, מתכונת ההעסקה הייתה כדלקמן:
בימים א – ה' משעה 9:30 ועד השעה 24:30;
ביום ו' משעה 09:30 ועד השעה 15:00;
במוצ"ש משעה 17:00 ועד השעה 01:00.
בהתאם לפסיקה, מקום בו לא שולמו לעובד זכויותיו מכח החוק, הסכמים קבוציים או צוי הרחבה, העובד אינו חייב להמשיך להשלים עם היתנהלות זו של המעביד ועומדת לו הזכות להתפטר בדין מפוטר, גם אם לא חלו שינוי או הרעה בסמוך למועד התפטרותו מהעבודה וכן גם אם במהלך תקופת העבודה לא העלה העובד טענה בנוגע לכך.
לפיכך, התובעים זכאים לחלף הפרשות לפנסיה בהתאם לשיעורים הנקובים בצו ועד לגובה השכר הממוצע במשק, כפי שנערך בנספח לכתב התביעה ובסך כולל של 28,575 ₪.
...
מכל מקום, לנוכח העובדה שהוכח כי אין קשר בין הסכומים הנקובים בתלושי השכר, לשכר ששולם לתובעים בפועל, אנו מקבלים את התביעה לפיצוי לפי סעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר ופוסקים לכל אחד מהתובעים פיצוי בסך של 10,000 ₪ בהתאם לסעד המבוקש.
מעבר לדרוש יצוין כי העלאת טענות קיזוז בגין הפסקות או שווי ארוחות כתולדה של ההליך המשפטי הינה טענה מוקשית בהיותה מנוגדת להתנהגות הצדדים במהלך כל תקופת העבודה
אשר על כן, אנו דוחים את טענת הקיזוז.
סוף דבר
הנתבעת תשלם בתוך 30 ימים לכל אחד מהתובעים את הסכומים הבאים:
הפרשי שכר בסך 1,573,107 ₪.