שיעור הפיצוי לפי החוק למניעת הטרדה מינית

ביום 8.5.2022 הורשע המבקש, לאחר שמיעת ראיות, בבצוע ריבוי עבירות של מעשה סדום תוך ניצול מרות ביחסי עבודה לפי סעיף 347(א1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); ריבוי עבירות של מעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות בעבודה לפי סעיף 348(ה) לחוק; ריבוי עבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג1) לחוק; ריבוי עבירות של הטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(3) בהפניה לסעיף 3(א)(6)(ג) ולפי סעיף 3(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1988; ריבוי עבירות של תקיפת קטין או חסר ישע בידי אחראי לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק ועבירה של שבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק.

ביום 1.2.2023 נגזר דינו של המבקש והושתו עליו העונשים הבאים: 10 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו; 10 חודשי מאסר על תנאי בגין עבירות מין מסוג פשע לשלוש שנים מיום שיחרורו; 6 חודשי מאסר על תנאי בגין עבירות אלימות מסוג פשע לשלוש שנים מיום שיחרורו ופצוי לכל אחת מהמתלוננות באישומים 4-1 בסך 60,000 ₪ לכל אחת.

כך, הוא טוען כי מנימוקי הודעת העירעור שהגיש עולות טענות כבדות משקל הן לגבי הרשעתו בעבירות המיוחסות לו והן לגבי חומרת העונש שהושת עליו, לרבות גובה הפצוי שנפסק כי עליו לשלם לכל אחת מהמתלוננות.

...

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, ולאחר שהצדדים הסכימו כי אדון בבקשה על בסיס הכתובים, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

מעבר לכל האמור, יש להוסיף כי המעשים בהם הורשע המבקש הם מעשים חמורים ביותר, וגם עניין זה מחזק את המסקנה לפיה יש לפצות את המתלוננות לאלתר וללא דיחוי.

לפיכך הבקשה נדחית.

מדובר ב- 3 הפרות של 3 חוקים שונים, אשר כל אחד מהם קובע כי ביהמ"ש רשאי לפסוק פיצוי על פי שיקול דעתו ללא הוכחת נזק: סע' 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית - עד 120,000 ₪.

כאשר ביהמ"ש בא לבחון את שיעור הפצוי המגיע לנפגע יש לקחת בחשבון גם את היתנהלות הפוגע במהלך ההליך המשפטי ולאחר הפירסום (ראה למשל סע' 19(4) לחוק איסור לשון הרע).

...

עיינתי בפסיקה שצוינה ע"י הצדדים והגעתי למסקנה כי הפיצוי הנכון שיש לפסוק לטובת התובעת בתיק הינו הסך של 60,000 ₪.

סוף דבר התביעה מתקבלת ואני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת לסילוק מלא וסופי של התביעה את הסך של 60,000 ₪ וכן החזר אגרת התביעה כפי ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

כמו כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך כולל של 17,000 ₪.

לפנינו תביעתה של גב' ענווה חכמון (להלן - התובעת) נגד טוגו- הנעלה והלבשה בע"מ (להלן - הנתבעת או החברה) לפצוי לפי החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 (להלן - חוק למניעת הטרדה מינית), וכן בגין הפרת הוראת חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן - חוק להגנת הפרטיות), הפרת הוראת חוק הזכות לעבודה בישיבה ובתנאים הולמים, תשס"ז- 2007 (להלן - חוק הזכות לעבודה בישיבה), הפרת הוראת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע), פיצוי בגין היתעמרות, תשלום שעות נוספות וכן פצויי פיטורים.

כמו כן, רשאי בית המשפט לפסוק בשל הטרדה מינית או היתנכלות פיצוי שלא יעלה על סך של 120,000 ₪, ללא הוכחת נזק, בהתאם לשעור עליית המדד.

" בעיניין זואילי נבחנו אמות המידה לקביעת שיעור הפצוי, כאשר בית הדין הארצי מנה את השיקולים הבאים: "קביעת הזכאות לפצוי לדוגמה ושיעורו, תיעשה לאור מהותן של הזכות לעבודה בישיבה והזכות לישיבה בהפסקה, כזכויות חוקיות מוגנות הנגזרות מערכים חוקתיים כפי שפורט לעיל, ובשים לב לנסיבות המקרה הנידון, תוך שיובאו בחשבון, בין היתר, שיקולים אלה:

...

דיון והכרעה לאחר ששקלנו את מכלול טענות הצדדים ומסמכי התיק, הכרעתנו היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כפי שיפורט בהרחבה להלן.

אשר לדעתנו - נקדים אחרית לראשית, ונבהיר כי לאחר בחינת טענות הצדדים וכן עיון בכלל המסמכים שהונחו בפנינו, באנו לכלל מסקנה כי דין תביעתה של התובעת בגין שעות נוספות להתקבל, ונפרט.

ויודגש, מסקנה זו אינה מכרסמת בדעת הרוב בעניין בוסקילה, שכן גם שם נאמר כי "על מנת שתידחה התביעה לפי תיקון 24 לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, נדרש כי המעסיק ישכנע את בית הדין כי יש לדחות את התביעה. מתי ואיך יקרא הדבר, אין לקבוע נוסחאות וכל מקרה יוכרע עובדתית לפי חכמתו של בית הדין היושב בדין." על אף האמור, בהתייחס לתיקון זה, עמד בית הדין הארצי זה מכבר על כך שתיקון 24 כאמור לעיל לא פטר את העובד או העובדת מהגשת גרסה סדורה ביחס לשעות עבודתם: "אכן, על פי תיקון 24, אם המעסיק "לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו", דהיינו פנקס עבודה על פי סעיף 31 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"ח – 1958, עובר אל המעסיק הנטל להוכיח כי "העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת". אין בהוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר כדי לפטור את העובד מהצגת גרסה בנוגע לשעות העבודה הנוספות או שעות העבודה במנוחה שבועית שבהן לטענתו עבד ולא שולם לו בעדן שכר או הגמול המגיע לו לפי החוק, ומהצגת תחשיב, ולו על דרך של אומדנא, של הסכום הנתבע על ידו כשכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית על יסוד גרסתו.

אשר לתביעת התובעת לפיצוי בגין הלנת השכר, בנסיבות דנן, בהן הסכומים הנתבעים על ידי התובעת שנויים במחלוקת בין הצדדים, מצאנו שלא לפסוק לתובעת פיצוי בגין רכיב זה. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

עניינו של פסק דין זה הנו בתביעה לפצוי כספי בגין מספר פרסומים באנטרנט מאחוריהם עומד הנתבע ושנטען כי הם עולים, ביו היתר, כדי לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע), כשלגבי חלקם נטען בנוסף כי עולים גם כדי עוולות נוספות ובהן הטרדה מינית לפי חוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 (להלן: חוק למניעת הטרדה מינית) ופגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות).

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים עליהם עמדתי לעיל, מצאתי להעמיד את שיעור הפצוי מכח עוולה זו בסך 20,000 ₪ בגין הפירסום השני ובסך 30,000 ₪ בגין הפירסום השלישי.

...

סעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע מתיר חיוב בפרסום תיקון או הכחשה, אם כי לא אופי של סעד מסוג התנצלות ועיון בפסיקה מעלה כי גם המצדדים בגישה שיש בכל זאת סמכות לבית המשפט להורות על התנצלות, המדובר בסמכות שבשיקול דעת, שיש להפעילה בזהירות ובצמצום משום שיש בה כפיה על הנתבע להשמיע דברים, ולכן מגלמת מידה משמעותית של פגיעה בו. במקרה דנן, גם אם אבחר לאמץ את הגישה האחרונה, אני סבורה כי אין מקום להפעילה נוכח עמדתו הנחרצת של הנתבע שלא לעשות כן; כפי שבאה לידי ביטוי, בזמן אמת, בשעה שהתבקש לעשות כן על ידי עו"ד בראל באחת התגובות לפוסט השני והן כפי עמדתו שבאה לידי ביטוי בעדותו ביחס לכינוי התובעת בפרסום אודות מערכת היחסים הנטענת שניהלה עם התובע (ר' ע' 55 שו' 21-24 לתמליל ישיבת ההוכחות).

בכל הקשור לעוולת "שקר מפגיע", הרי שמקום בו אחת מיסודות העוולה הינו הוכחת קיומו של "נזק ממון" ולנזק מסוג זה לא עתר מי מהתובעים (וממילא לא הוכח כזה), הרי שגם דינה להידחות.

סוף דבר: לאור כל האמור, התוצאה הינה כי שתביעת התובעים מתקבלת, כל אחד ביחס לחלק לעילות התביעה שנמצא כי הוכחו, הכל כמפורט לעיל.

לעניין הפצוי, המאשימה מפנה להלכה ולפיה יכולתו הכלכלית אינה רלוואנטית בקביעת סכום הפצוי.

הנאשם הורשע בבצוע עבירות לפי החוק למניעת הטרדה מינית, עבירה שהוספה לחוק במסגרת תיקון אשר זכה לכינוי "חוק הסרטונים". בתיקון זה, קבע המחוקק כי הפצת תעוד מבזה או משפיל המיתמקד במיניותו של אדם מהוה עבירה של הטרדה מינית.

בדברי ההסבר להצעת החוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 9) (פירסום תצלום, סרט או הקלטה המיתמקד במיניותו של אדם) התשע"ג-2013, נכתב: "קביעת ההיתנהגות האמורה כהטרדה מינית נועדה להעביר כי מדובר בעבירה מתחום עבירות המין, וכי הפגיעה שהיא גורמת חמורה ביותר ובעלת מאפיינים של פגיעה מינית, ולהחיל עליה את הכלים המשפטיים הקבועים בחוק, קרי פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק [...], הוראות בתחום הפלילי המגינות על נפגעי עבירות מין בכלל והטרדה מינית בפרט [...]". סיווג העבירה על ידי המחוקק כעבירת מין, מתיישב עם הוראת סעיף 40ג לחוק העונשין, ולפיה עקרון ההלימה בא לידי ביטוי בין היתר בשים לב לערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה מבצוע העבירה.

בכל הנוגע לשיעורו של הפצוי, נקבעה בהליך הפלילי תיקרת פיצויים שאותה אין לעבור: "הפצוי לפי סעיף 77 לחוק הנו פיצוי מוגבל, הכפוף לתקרה הקבועה בחוק שאין לחרוג ממנה; על כן אין הפצוי ממצה בהכרח את הסעדים האזרחיים אשר ייתכן והנפגע זכאי להם" (רע"פ 9727/05 גליקסמן נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (8.8.2007)).

...

נוכח כל האמור לעיל, ייפסק להלן פיצוי לנפגעות העבירה בשלוש קבוצות לפי החלוקה הבאה: הבחנה בין מי שהייתה קטינה למי שהייתה בגירה במועד הגשת כתב האישום; הבחנה בין מי שנעברה כלפיה עבירה של הטרדה והתנכלות מינית לעומת מי שנעברה כלפיה עבירה של פגיעה בפרטיות בלבד.

לפנים משורת הדין החלטתי שלא להטיל על הנאשם קנס כספי וזאת על מנת שלא להעיב על חשיבות פיצוי נפגעות העבירה הרבות במקרה זה ולהעדיף את פיצוין הישיר על פני שיפוי הקופה הציבורית.

סוף דבר: לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים כמפורט לעיל, אני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים: 5 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו של הנאשם בהתאם לרישומי שב"ס. מאסר על תנאי לתקופה של 9 חודשים.