מתוך הבנה זו את התכלית הכלכלית העומדת בבסיס דמי ההסכמה, יש לבחון כעת האם דמי ההסכמה חבים במע"מ בהתאם לחוק מע"מ.
סעיף 2 לחוק מע"מ קובע:
"על עסקה בישראל ועל יבוא טובין יוטל מס ערך מוסף בשיעור אחד ממחיר העסקה או הטובין, כפי שקבע שר האוצר בצו לאחר היתייעצות עם ועדת הכספים של הכנסת."
ואילו סעיף 1 לחוק מע"מ קובע:
"טובין" - לרבות -
(1) עצים, שתילים, פרחים, יבול וכיוצא באלה הנמכרים בנפרד מהקרקע;
(2) זכות, טובת הנאה ונכסים בלתי מוחשיים אחרים ובין השאר - ידע, למעט זכות במקרקעין או בתאגיד, ולמעט ניירות ערך ומסמכים סחירים וזכויות בהם;
"מכר", לענין נכס -
לרבות השכרתו, מקחו אגב שכירות, הקניית רשות לשימוש בו בתמורה, הקניית זכות בו, שימוש בו לצורך עצמי, ולרבות הפקעתו, חילוטו או החרמתו, בתמורה, וכן נתינתו במתנה לרבות מתנה לעובד, ולענין מקרקעין – גם לרבות פעולה באיגוד מקרקעין כמשמעותה בחוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963 ורישומם בבורסה של ניירות ערך שהנפיק איגוד מקרקעין, כאמור בסעיף 8 לחוק האמור, אך למעט פעולה בנייר ערך הנסחר בבורסה;
"נכס" - טובין או מקרקעין;
"עוסק" - מי שמוכר נכס או נותן שירות במהלך עסקיו, ובילבד שאינו מלכ"ר או מוסד כספי, וכן מי שעושה עסקת אקראי;
"עסקה" - כל אחת מאלה:
(1) מכירת נכס או מתן שירות בידי עוסק במהלך עסקו, לרבות מכירת ציוד;
"שירות" - כל עשיה בתמורה למען הזולת שאיננה מכר, לרבות עסקת אשראי והפקדת כסף ובחבר-בני-אדם – גם עשיה כאמור למען חבריו אף ללא תמורה או בתמורת דמי חבר; עבודת עובד איננה בגדר שירות למעבידו;
הנתבעים טוענים כי מתן דמי ההסכמה נופל תחת הגדרת "מכר".
אני סבור שבנסיבות העניין, ובשים לב למהות זכויות התובעים בנחלה עובר לעסקת המכר - יש ממש בטענה זו.
עובר לעסקת המכר, התובעים - כיורשי המנוחה - היו חוכרים לתקופה קצובה בנחלה, ולא בעלים או חוכרים לדורות.
...
לשיטת התובעים, יש בסתירה זו כדי להביא למסקנה כי אין לחייב דמי הסכמה במע"מ.
אין לכחד שהמציאות אותה מתארים התובעים היא נכונה.
אין במציאות זו כדי להשליך על המסקנה המשפטית ביחס לזכות רמ"י לגבות מע"מ בגין דמי הסכמה בהתאם לחוק מע"מ, מקום שהתובעים בחרו למכור את זכויותיהם בנחלה ללא היוונן המוקדם.
נוכח כל האמור, אני דוחה את התביעה.
