שינוי תקדים של בית המשפט העליון

בפסיקת בית דין זה נקבע כי הוראה זו חלה אף בבתי הדין לעבודה, בשינויים המחויבים[footnoteRef:79] (בכפוף לכך שבית הדין הארצי מחויב לפסיקתו של בית המשפט העליון).

] "אמנם, שקולי מדיניות ויציבות השפיטה מחייבים כי בית הדין הארצי יפסוק בהתאם לתקדימים שלו עצמו. אולם, לבית הדין הארצי סמכות לסטות מתקדימים שלו, במקרים בהם שיקול הדעת השפוטי מחייב זאת." בהמשך הדברים הובאו בהרחבה ציטוטים רלוואנטיים מפסיקת בית המשפט העליון, שאלה עיקריהם: "על עניין כגון דא פסק השופט רובינשטיין, בשבתו בעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, כנגד בית הדין הארצי בעיניין כוכבי, בו סטינו מהלכה קודמת שלנו:

...

לאור המקובץ, ערעורו של מר דולאני על החלטת רשמת בית הדין האזורי לדחות את בקשתו להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה לעררים נדחה.

סוף דבר הערעור בעב"ל 33351-11-12 והערעור בע"ע 12869-06-14 נדחים.

אמנם התקבלה העמדה העקרונית כי בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת הערעורים מושא הליך זה, אך לאחר בחינת המקרים הקונקרטיים של מר דולאני ומר יובל הגענו למסקנה כי אין מקום להאריך להם את המועד להגשת הערעורים האמורים.

ההגנה הדגישה כי אין עוד תקדים - ונראה כי אין חולק על כך - לשליחת בעל או מנהל תחנת מעבר פירטית אל מאחורי הסורגים, קל וחומר שעה שאין לו עבר פלילי, בכלל.

זכות זו מעוגנת בהוראות סעיפים 2 ו- 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו הקובעים כי "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם" וכי - "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". בית המשפט העליון קבע עוד, כי זכות האדם לסביבה בריאה עולה בקנה אחד, בהחלט, עם הזכות האמורה (ראו בבג"ץ 4128/02 אדם טבע ודין- אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ראש ממשלת ישראל (16.3.04)).

עולה החשש, כי שירות המבחן, הרגיל במפגש עם סוחרי סמים, בעלים אלימים, רמאים וגנבים, כי לא הבין כלל מה לנאשם דנא ולצורך בתסקיר; לגבי דידו של שירות המבחן מדובר באדם נורמאטיבי, איש עבודה, שהגם כי ידע שהוא מפר צו של בית משפט, ואף חרף העובדה כי לקח אחריות חלקית בלבד על המיוחס לו - אינו אלא "אדם המאופיין בדפוסי חשיבה והתנהגות נורמאטיביים...". לשיטת שירות המבחן - "ניתן להבין מהתנהגותו בעבירות הנוכחיות על רקע העובדה כי במהלך השנים ניהל את החברה שבבעלותו על פי נהלי עבודה לפיהם היה פועל כשהתקשה לקבל את העובדה כי עליו להשקיע משאבים בשינוי קצוני בעבודתו... להערכתנו היותה של החברה מקור פרנסה יחיד עבור משפחתו, העצימה קשייו המתוארים בהתמודדות עם הדרישות שהוצבו לו ע"י המישטרה הירוקה, והובילה לכך שטשטש את הגבולות והפעיל שק"ד מוטעה". אינני יכול להסכים עם הניתוח הנ"ל, בבחינת "הממזרים שינו את הכללים ולא הודיעו לי". לא זו בלבד שה"ממזרים" בהחלט הודיעו לו, ולא אחת, וכך עשה גם בית המשפט, הרי שלעצם הענין - ניהול תחנת מעבר של פסולת שלא כדין וללא רישיון הנו ענין חמור, פלילי, הקבוע בחוק, בדיוק כמו האיסור לסחור בסמים, למשל.

...

בית המשפט העליון הבהיר את הברור מאליו, ביחס לדרך המתונה בה יש לנהוג בהעלאת רף ענישה (ראו למשל את ע"פ 2891/12 מדינת ישראל נ' רבעא (15.7.2012)); על לשון המאזניים הנחתי עוד את מצבו הבריאותי הקשה של הנאשם, והגעתי למסקנה כי יש לקבוע את עונשו של הנאשם ברף התחתון של המתחם, באורח המינימאלי האפשרי, לדעתי, בנסיבות העבירות נושא כתבי האישום שלפני.

אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים: הנאשם 2 ירצה מאסר בפועל בן 60 ימים, החל מיום 23.2.14 שעה 10:00, או אז יתייצב בכלא שיקבע על ידי מיון השב"ס, מבעוד מועד.

בנוסף אני דן את נאשם 2 למאסר בן 12 חודשים, אולם הוא לא יישא בעונש זה אלא אם יעבור מי מהעבירות בהן הורשע כאן במשך שלוש שנים מיום שחרורו.

"כלל נקוט הוא בידינו כי בית-המשפט אינו שם עצמו בנעליהן של רשויות התיכנון ואין הוא מעמיד את שיקול דעתו שלו תחת שיקול דעתן המקצועי של אותן רשויות. התערבותו של בית-המשפט בהחלטות של רשויות התיכנון נעשית במשורה, בעילות מובהקות המצדיקות היתערבות במעשה המנהלי, כגון: חריגה מסמכות, חוסר תום-לב או חריגה קיצונית ממיתחם הסבירות" - עע"מ 2418/05 מילגרום נ' הועדה המחוזית לתיכנון ובניה, מחוז ירושלים (24.11.2005) (שם, פסקה 9).

שינוי הייעוד של השטח המסחרי לדרך ועדת הערר קבעה, בהחלטתה, כי העותרת לא הייתה מוסמכת לאשר את שינוי הייעוד של השטח המסחרי לדרך וזאת - בהסתמך על סעיף 62א(א) לחוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 אשר קובע כדלקמן: "62א. (א) תכנית מפורטת או תכנית מיתאר מקומית, הכוללת אך ורק אחד או יותר מהנושאים המפורטים להלן, היא תכנית בסמכות הוועדה המקומית:

די אם אבחן את המקרה הספציפי על רקע תקדימי בית המשפט העליון.

...

בשולי הדברים אציין, כי לא נעלמה מעיניי טענתה של הוועדה המקומית לפיה יש לדחות את העתירה מאחר שמהערר שהגיש ג'בארין (סעיף 5 לכתב הערר) עולה כי התנגדותו וכן הערר, "מקפלים בתוכם מחלוקת פוליטית" שוועדת הערר אינה צריכה להיכנס אליה.

התוצאה לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה.

העותרת תשלם לכל אחד מהמשיבים 1 ו- 2, הוצאות העתירה בסך 10,000 ₪ (סה"כ ישולם סך של 20,000 ₪).

ביום 6.8.2019 ביום 27.10.2020 היתקיים דיון בתובענה במסגרתו נעשה ניסיון של בית המשפט להביא את הצדדים לידי הסכמה כוללת, אולם הדבר לא צלח, והצדדים הסכימו כי פסק דין בתביעת המזונות והמשמורת יינתן על סמך החומר המצוי בתיק, ומשכך ניתן בזאת פסק הדין.

מעיון בתסקיר העו"ס מיום 5.3.2019 עולה, כי שני ההורים הם בעלי מסוגלות הורית טובה, מיטיבים ומעורבים בחיי ילדיהם, עם זאת, בין ההורים יש מערכת יחסים מתוחה ובעייתית המוזנת מהקונפליקט ביניהם והאב עושה שימוש בקטינה ש.ר להשגת מטרותיו, ולא ניתן לקיים הסדר של משמורת משותפת כל עוד לא תשתנה היתנהגותו של האב.

ביום 19.7.2017 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט העליון, אשר דן בשאלת פרשנות הדין האישי ומידת חיוב האב במזונות ילדיו (בע"מ 919/15 ובע"מ 1709/15 פלוני נ' פלונית ואח' (פורסם בנבו, מיום 23 .

...

תביעת התובעת למזונות הקטינים בתלה"מ - 11- 18- מתקבלת באופן חלקי.

הנתבע ישלם לידי התובעת מזונות הקטינים בסך של 1,950 ₪ לחודש, כולל הוצאות מדור והחזקתו ( 650 ₪ עבור כ"א מהקטינים).

אשר לפסיקת הוצאות, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים, ועל מנת לא להסלים את הסכסוך בין הצדדים וכשטובת הקטינים לנגד עיני, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית קובע, כי בהיעדר הסכמה בין ההורים בעיניין המשמורת, הרי שבית המשפט הוא שאמור לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית כפי שיראה לו לטובת הקטין: "לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את הענינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובילבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אימם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת". בבואו של בית המשפט להכריע בשאלת המשמורת, השיקול הבלעדי הנו בהתאם לעיקרון "טובת הקטין" אשר הוכר כעיקרון על במשפט הישראלי.

הוא שלח לי הצעה ש"במקרה בו לאחד מההורים יש בעיה עם יום שהייה במהלך השבוע שבו הוא אמור להיות עם הילד וההורה השני מעוניין ויכול לקחת את הקטין לשהייה עמו במקום ההורה האחר, מסכימים ההורים לאפשרות זאת מבלי שיהיה צורך בימי שהייה חלופיים במקום יום השהייה שבוטל, ההורים מסכימים שברירית המחדל במקרה של שינוי הסדרי ראייה במהלך השבוע יהיה תמיד ההורה השני ובמידה ולא תהיה אפשרות להורה השני, מסכימים ההורים לשהייה של הילד עם גורם שלישי שאחריות למציאתו ולתשלום שכרו הנה על ההורה שלא יכול לקיים את יום השהייה".

ביום 19.7.2017 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט העליון, אשר דן בשאלת פרשנות הדין האישי ומידת חיוב האב במזונות ילדיו (בע"מ 919/15 ובע"מ 1709/15 פלוני נ' פלונית ואח' (פורסם בנבו, מיום 19.7.2017)) (להלן: "בע"מ 919/15").

...

לאור כל האמור לעיל ונוכח פסיקת בית המשפט בעניין גובה המזונות ההכרחיים ובשקלול כל הנתונים שבפני, יכולותיהם הכלכליות של הצדדים ופערי ההכנסות, כאשר האיש משתכר יותר ממה שמשתכרת האם, ובהתחשב בזמני השהות שכמעט שווים, ומבלי לערוך חישוב מדוקדק, אני מוצא בנסיבות העניין לחייב את האיש בתשלום מזונות הקטין בסך של 600 ₪, סכום שכולל הוצאות המדור ואחזקתו.

אשר על כן אני קובע כדלקמן: האיש ישלם לידי האישה מזונות הקטין בסך של 600 ₪ לחודש.

סיכום ותוצאה: לסיכום אני קובע כדלקמן: תביעת האיש למשמורת משותפת – נדחית.

אני קובע הורות משותפת של ההורים על הקטין.

בשים לב למתואר בתסקיר האחרון אני מורה על שילובם של ההורים בהדרכה/תיאום הורי באמצעות לשכת הרווחה המטפלת וזאת על מנת לפתח ערוץ תקשורת ואחריות הורית משותפת.

אשר לפסיקת הוצאות, בנסיבות העניין, ולאור התוצאה שהגעתי אליה, ועל מנת לא להסלים את הסכסוך בין הצדדים, לא מצאתי לחייב בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.