שינוי תפקיד בשל מגבלה בריאותית

שינוי תפיסתי זה אינו פשוט, ולא בכדי הודגש כי שלב "איתור ההתאמות, שקילתן ויישומן הוא השלב הטרנספורמטיבי המכריע של החוק. זהו השלב שבו אדם שנחזה כבלתי-מתאים לתפקיד נעשה מתאים, ואילו מקום העבודה ודרישות התפקיד, שנתפסו כנתונים ומובנים מאליהם, מוטלים בספק... זה הרגע שבו גבולות הדמיון של המעסיקה הממוצעת (וגם של השופטת המצויה) מאותגרים ונפרצים... פריצת הדמיון עצמה כרוכה בהתגברות על חסמים תפיסתיים אשר מקשים ראייה חלופית של המציאות" (מור, בעמ' 121).

על אף זאת, הנתבעת החליטה לפטרו בשל מגבלותיו הרפואיות, מבלי שביצעה התאמות למגבלותיו או לחילופין שקלה להעבירו לתפקיד אחר המותאם לו לתקופת ניסיון (סעיפים 11 -13 לכתב התביעה).

...

משלא מצאנו להורות על ביטול הפיטורים ועל החזרתו של התובע לעבודה, אין התובע זכאי לשכר עבודה לתקופה שלאחר פיטוריו.

מסקנה זו מתיישבת עם הנתונים בתלוש השכר האחרון (נספח ב' לתצהיר הנתבעת).

משהנתבעת הוכיחה כי אכן יתרת החופשה של התובע (81.67 שעות) שולמה במסגרת גמר החשבון, מצאנו לדחות רכיב זה. סוף דבר - התביעה מתקבלת באופן חלקי, כך שעל הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך 25,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2015 ועד התשלום בפועל.

פסקה 25.022 לתקנון שירות המדינה (תקשי"ר) התובע טוען כי היות והוא הועבר מתפקיד לתפקיד שלא ביוזמתו ומחמת בעיה רפואית ממנה סובל, הוראות סעיף 25.022 לתקנון שירות המדינה )להלן - התקשי"ר) מכירים בחובה לשמר את שכרו לרבות תוספת השכר שקבל ערב השינוי בתפקידו ללא דיווח.

לאחר מכן בשלהי שנת 2007 כשחזר התובע מחופשת מחלה ארוכה ובשל מגבלותיו הרפואיות ובכללן המנעות ממאמץ פיזי, הגבלה על הרמת משאות כבדים למשך שנה – איתרה המדרשה עבור התובע תפקיד חלופי כאב בית בבית הספר התיכון שבבעלות המדרשה, חלף הפסקת עבודתו תוך היתחשבות במצבו ונסיבותיו האישיות.

...

סוף דבר: תביעת תובע על כל סעדיה לרבות הבקשה לסעדים זמניים - נדחית.

התובע ישלם למדרשה 71,984 ₪ , בגין השבת תוספת שכר ששולמה לו החל מחודש 12/2011.

כמו כן, התובע ישלם לנתבעת 1 (המדרשה), בגין הוצאות משפט, סך של 15,000 ₪, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

לאחר מספר ועדות רפואיות, הוחלט ביום 16.12.2020 על-ידי מעסיקתו להפסיק את העסקתו מאחר וועדה רפואית מיום 2.12.2019 קבעה שהתובע אינו כשיר לתפקיד עובד אחזקה ולא לכל תפקיד אחר שכרוך בהליכה ועמידה ממושכת וטיפוס, ומאחר ואצל מעסיקתו לא נימצאו משרות פנויות שיכולות להתאים לו עקב מגבלותיו.

התובע עוד לא עבר לשנות ה-50 לחייו ונראה שכוחו במותנו.

...

לפי הסכומים המצטברים באותו תלוש, הסכום המצטבר כפי שדווח למס הכנסה הוא 173,743 ₪ וסך המס שהורד הוא 27,627 ₪, כך שהסכום ששולם בסופו של דבר לתובע מקרן הפנסיה הוא כ-146,000 ₪, כאשר ככל הנראה חלקו שולם כמקדמה ובהמשך הופיע בתלוש כמפרעה.

53) כך או כך, סבורני, כי יש די בכל האינדיקציות דלעיל כדי לבסס את המסקנה לפיה התשלום אשר קיבל התובע מאת קרן הפנסיה עוד בשנת 2020, יש לסווגו כקצבה מכוח חוזה ביטוח ולכן אינו בר-ניכוי.

אם לא די בכך, לפי ריכוז נתוני הפנסיה של התובע נכון ליום 6.2.2021 אצל אותה קרן פנסיה, עולה כי קיימת יתרה צבורה בסך כ-331,000 ₪, סכום אשר עולה בקנה אחד עם גובה הכנסתו החודשית הממוצעת לצד הוותק התעסוקתי שלו אצל המעסיקה, דבר שמבסס את המסקנה כי לא נעשתה משיכה מצבירה זו. סיכום 55) הנתבעת תפצה את התובע בסכומים הבאים: · כאב וסבל: 68,900 ₪ · הפסדי שכר: 570,700 ₪ · הפסד זכויות סוציאליות: 71,300 ₪ · עזרת הזולת: 70,000 ₪ · הוצאות רפואיות וניידות: 30,000 ₪ ___________________________ סך-הכל: 810,900 ₪ 56) לסך הפיצוי האמור יתווספו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בשיעור 13% בצירוף מע"מ כדין.

בהמשך להתכתביות זו הודיעה המשיבה למערער ביום 8.11.21 על כוונה לשינוי תפקידו, לנוכח מגבלותיו הרפואיות ובהיעדר אפשרות לבצע התאמות סבירות, והוצע לו לשמש כבודק ביטחוני בשער הכניסה של הקנטרי בכפוף להשלמת קורס מתאים.

...

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו, במסגרתה שב וטען המבקש את מכלול הטענות שהעלה בפני בית הדין האזורי והוסיף בשולי הבקשה (סעיף 250 מתוך 252 סעיפי הבקשה), בחלק הדן במאזן הנוחות, כי "גם אם המשך העסקת המבקש כרוכה בהתאמות מסוימות, הרי שהדבר עולה בקנה אחד עם חובת המשיבה לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998, ואין בכך לסכל מתן הצו". הכרעה לאחר שעיינו בכל חומר התיק ושקלנו את טענות הצדדים כפי שהובאו לפנינו בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה - לא בלי היסוס - שאין ליתן רשות ערעור.

אלא, שבנסיבות המקרה שוכנענו שלא די בסימני שאלה אלו על מנת לתת רשות ערעור כאשר הסעד היחיד המבוקש במסגרת הערעור הוא להורות על השבת המבקש לעבודה.

לאור שילובם החריג של הטעמים לעיל (הן העדר חידוד הטענות לעניין חובת ביצוע התאמות באופן שאינו מאפשר מסקנות ולו לכאוריות בקשר לכך והן סימני השאלה ביחס לסעד האכיפה ומאזן הנוחות), וגם אם לא די היה בכל אחד מהם בפני עצמו, שוכנענו כי בנסיבות המקרה המיוחדות ראוי כי מכלול השאלות - הן אלה שפורטו לעיל והן אחרות שהועלו על ידי המבקש - תתבררנה תחילה לעומקן ובאופן יסודי הן ברמה העובדתית והן בזו המשפטית במסגרת ההליך העיקרי בבית הדין האזורי, כאשר כל טענות הצדדים שמורות להם לרבות טענת המשיבה להרחבת חזית (שאיננו מכריעים בה, ואין לראות את האמור לעיל כהבעת עמדה לגביה).

לאור מסקנה זו אין צורך כי נתייחס לכל אחת ואחת מקביעותיו הלכאוריות של בית הדין האזורי בהחלטתו, ואין לראות בדחיית בקשת רשות הערעור כאישור שלהן.

סוף דבר - בקשת רשות הערעור נדחית.

עבודתו של התובע, דירוגו ודרגתו במהלך השנים והשינוי בתפקידו התובע, אזרח עובד צה"ל, החל לעבוד בשנת 1982 במחלקת מכונאות במפעל הרכב בבית מלאכה רכב מש"א 7200 בחיפה (להלן: מיפעל הרכב).

בהקשר זה נציין כי התובע טען שעבר למדור לוגיסטיקה מתוך כפייה[footnoteRef:15] ולא עקב מצבו הרפואי והמלצת הרופא התעסוקתי להעבירו לתפקיד פקידותי בשל מגבלותיו, כפי שטענה הנתבעת[footnoteRef:16].

...

הגם שלטעמנו הראיות מצביעות על כך שהצדק עם הנתבעת, לא נידרש למחלוקת זו משום שאינה דרושה לצורך ההכרעה בסוגיות שבמחלוקת[footnoteRef:17].

לכך יש להוסיף את העובדה ששוכנענו כי התובע לא היה במעמד של עובד בתקופת ניסיון במחלקת אפסנאות וכי מעברו למחלקה זו היה מעבר קבוע עקב מצבו הרפואי.

אי לכך, תביעת התובע לתשלום הפרשי שכר עידוד בעבור התקופה שבה עבד במחלקת אפסנאות עד להמרת דרגתו – נדחית.

סוף דבר התביעה נדחית.