בעקבות כך, טענו המשיבות לאי התאמה בין התכנית שנחתמה על ידי הצדדים לבין היתר הבניה שניתן על ידי הועדה, בין היתר, בשל שינוי ייעודו של המרתף מייעוד מסחרי לייעוד של "איחסנה מסחרית". על כן, טענו המשיבות להפרת הסכם הפשרה על ידי המערערים.
בהמשך לכך, עתרו המשיבות לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בבקשה למתן פסק דין הצהרתי בדבר ביטולו כדין של ההסכם, ולהשבת הסכומים אשר שולמו להן בנכוי הפצוי המוסכם.
המשיבות סמכו יתדותיהם על קביעת בית משפט קמא כי כוונת הצדדים הייתה שהמשיבות יקבלו מרתף שייעודו מסחרי, אך לא כך קרה בפועל; לעמדתן, טענת המערערים כי המשיבות ידעו על שינוי ייעוד המרתף לאחסנה בלבד טרם הגשת התכנית מהוה הרחבת חזית אסורה, ובכל אופן, איננה נתמכת בראיות ובעדויות שהוצגו לבית משפט קמא.
כך עולה בין היתר, מעדותו של מר עופרי סגל, אחד מבעלי המשיבות, שהעיד כי בשיחותיו עם המערערים ועם האדריכל כהן הובהר לו שאין מניעה לעשות במרתף שימוש מסחרי; מתצהירה של גברת לנגמן, אחת הרוכשות מקרב המערערים, אליו צורפה התכתבות המערערים עם האדריכל שפירא לפיה אין לפגוע באופן מהותי בשטח המיועד למסחר; מעדותו של האדריכל כהן שאמר כי הוא הבין שלמשיבות היה חשוב כי שטח המרתף ישמש כמסעדה; מחוות דעתו של האדריכל שפירא בה נכתב כי שטח המרתף כולל גם חלק מסחרי; מטיוטת התכנית שהוכנה על ידי האדריכל כהן עליה נכתב בכתב ידו של אחד מבעלי המשיבות המילה "מסחר", אשר בהמשך נמחקה על ידי האדריכל כהן ותחתיה נכתב "מרתף איחסנה" בהוראת בודקת מטעם הועדה; ממכתבו של הנאמן מיום 1.5.2013 ממנו עולה חשיבות הייעוד המסחרי למרתף עבור המשיבות; ומן התכנית שנחתמה על ידי המשיבות, אשר הודפסו בה המילים "מרתף מסחרי" ובפירוט נכתב "מרתף מסחרי ומחסנים עבור דירות מגורים".
בפני בית משפט קמא הוצגו ראיות רבות התומכות בכך שהמשיבות תיכננו להשתמש בשטח המרתף לעסק של מסעדה וכי ייעוד מסחרי למרתף היה הכרחי לשם כך. על בסיס ראיות אלו ונוספות קבע בית משפט קמא כי שימוש מסחרי בשטח המרתף הוא שעמד בבסיס הסכמת המשיבות להיתקשר בהסכם עם המערערים, וכי גם המערערים ידעו על כך. הלכה ידועה היא כי אין זו דרכה של ערכאת העירעור להתערב במימצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, ולא זה המקרה שלפנינו.
החלטת ועדת הערר נסמכה על הבקשה שהוגשה לה, ומכאן כי ועדת הערר כלל לא נדרשה לשאלת הייעוד.
...
אף כאן אין מקום להתערבות בממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית, ודינה של טענת המערערים לפיה המשיבות ידעו על שינוי ייעוד המרתף טרם החתימה, להידחות.
סיכומו של דבר, שבין הצדדים נכרת הסכם קומבינציה, במסגרתו נקבע בין היתר, כי התמורה שהמשיבות תקבלנה כוללת גם מרתף אשר ייעודו לשימוש מסחרי.
סוף דבר, הערעור נדחה.
