לבית הדין השרעי הייתה סמכות שיפוט ייחודית בכל עינייני המזונות של בני העדה המוסלמית, ואילו לבתי הדין של העדות הנוצריות המוכרות הייתה סמכות שיפוט ייחודית בעינייני "אלימוני".
כאמור לעיל, ניצבת לפנינו השאלה, אם הביא החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) לשינוי בהיקף סמכותם של בית הדין השרעי ושל בתי הדין של העדות הנוצריות המוכרות.
כך, דרך משל, הסייג למזונות בעד העבר-היינו שאין להגיש תביעת מזונות כעבור יותר משנה לאחר תקופה שבעדה הם נתבעים (סעיף 11 לחוק)-שלדעת חברי הנכבד היא בבחינת הוראה פרוצסואלית וחלה היא על כל בעלי הדין ללא הבדל השתייכות עדתית; לפי המשפט העברי סוגיה זו הוראה מהותית היא, והשאלה אינה אלא אם מתוך אי-הגשת התביעה ניתן להסיק כי האשה ויתרה על מזונותיה (רמב"ם, אישות, יב, כב [א]; מגיד משנה, אישות, יב, כב [ב]; טור, אה"ע, ע [ג]; שו"ע, אה"ע, ע, יא [ד]), ומתוך כך הכול תלוי בנסיבות המיוחדות של כל מקה ומקרה ולא במועד קבוע מראש של שנה (וראה עוד ב' שרשבסקי, דיני מישפחה (ראובן מס, מהדורה 3, תשמ"ד) 156 וה"ש 27).
...
האסמכתאות, שנזכרו בפסקי-דינם של חבריי הנכבדים, רק מחזקות את המסקנה, שידם של הפוסקים בבית-משפט זה להיזקק למשמעות המילולית של הסיפא הייתה באופן ברור על העליונה.
בנסיבות אלה-כך סבור אני-וכשמדובר בעניין שניתן לפירוש לכאן ולכאן-אין להביאחדשות לבקרים שינויים בהלכה, דבר שיש בו כדי לפגוע ביציבות המשפט, ויש להמשיך וללכת בתלם היציב של ההלכה הפסוקה.
אשר-על-כן גם דעתי היא, שדין הערעור להידחות.
