שינוי ייעוד שביל למעבר כלי רכב

תכנית זו אינה משנה את יעוד החלקה אך מאפשרת ייזום תכנית מפורטת שתיקבע שימושים צבוריים מתוך רשימה הכלולה בתקנון, ונקבע בתכנית כי כל שינוי יעוד של מיגרש מיעוד לצרכי ציבור ליעוד אחר, מותנית בהקצאה לצרכי ציבור של שטח זהה בגודלו ואיכותו לשטח שמבוקש לשנות את יעודו.

לחילופין מבוקש כי ביהמ"ש יתנה את הפינוי בתשלום פיצוי בגין המבנים שהקימה הערייה בהתבסס על הרשיון שניתן לה. הנתבעת טוענת כי מעיון בעתירה שהגישה התובעת ובפרוטוקול הדיון בה, עולה כי התובעת מלינה על כך שבמצב הקיים היא איננה יכולה להשתמש בשטחים המוחזקים ע"י הנתבעת גם אם יפונו, וזאת לנוכח יעודם הצבורי והיעדר גישה לחלקה למעבר כלי רכב/כלי עבודה (אלא שביל הולכי רגל בלבד).

...

לפיכך אני קובעת כי הנתבעת לא הראתה, ולו לכאורה, טענת הגנה אפשרית של מתן רשיון בלתי הדיר לשימוש בחלקה על ידי הבעלים הקודמים.

לפיכך, אני דוחה את בקשת הרשות להתגונן.

עם זאת, אני מורה כי הפינוי ייכנס לתוקף ב-1.8.21, וזאת כדי לאפשר שימוש במבנים לצרכי בית הספר עד מועד זה, ולאפשר לצדדים ארכה נוספת ואחרונה להגיע למיצוי המו"מ, ככל שהנתבעת תמצא כי המשך ההחזקה בחלקה חיוני לבית הספר.

כפי שמציין בית משפט קמא בפסק דינו, הוגדר השביל נשוא התביעה בתכנית המתאר המקורית כ"שטח פיתוח פרטי" שאינו מיועד למעבר כלי רכב או להולכי רגל, וכאשר הקימו המערערים את ביתם בסוף שנות השמונים, זו תכנית המתאר שהיתה אז בתוקף.

מוסיף בית משפט קמא, שבסעיף 10 לתצהיר עדותה הראשית (ת/2) הודתה המערערת שבהתאם לתכנית המתאר המפורטת התבקש שינוי ייעוד השביל מ"שטח פרטי פתוח" ל"דרך גישה", ואכן המונח "דרך גישה" הוגדר בסעיף 3.1.2.2 בתכנית המפורטת כ "שטח לדרך משולבת לגינון, להולכי רגל וגישת כלי רכב לבתים לרבות רכב חרום", ובסעיף 3.3 (א'1) לתכנית המפורטת נקבע: "לא תותר חניה לאורך הדרך אלא רק בתחום המגרשים". בנוסף, בסעיף 3.1.7 של תכנית ההרחבה הוגדר המונח "שטח דרך משולבת" כשטח אשר "ישמש כדרכי גישה משולבת לרכב ולהולכי רגל ומעבר תשתיות". גם בסעיף ג' (5) של תכנית ההרחבה נקבע שחניית רכבים תהיה בתחום המגרשים.

...

ראינו לנכון לפרט את כל האמור לעיל הגם שלמעשה יכולנו לקצר ולקבוע שיש לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא לפי תקנה 460 (ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הואיל ואין לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא, והממצאים כפי שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית אשר אין לגלות בה טעות שבחוק.

נוכח כל האמור לעיל אנו מורים על דחייתו של הערעור.

אף אנו ננקוט בדרך זו, ומטעמיו של בית משפט קמא, ולפיכך אנו מורים שלא יהא צו להוצאות.

גבולותיה של אותה הדרך כראיה לשימוש הייעודי שלה- האם כשביל להולכי רגל או שמא למעבר כלי רכב (פועל יוצא מרוחבה) הם כאמור השנויים במחלוקת בין הצדדים.

שטח זה אינו נושא המחלוקת דכאן ואף לא מסתמן, כי עשוי לשנות לעניין גישת רכבים למקום, שכן במהלך הביקור במקום התרשם בית המשפט, כי ממילא במצב הקיים לא מתאפשר מעבר רכבים מערבה בחלקה הצפוני של הדרך.

...

לסיכום נוכח ייעודה של הדרך לשימוש ציבורי, ובהעדר הוכחת כל זכות אשר מכוחה רשאים התובעים למנוע מן הנתבע זכות המעבר ברכב אל חלקתו, הנני דוחה תביעתם לצווי מניעה על פיהם יימנע הנתבע מלהיכנס ברכב אל חלקתו ו/או מלהפריע לחנייתם ככל שזו מונעת שימוש בדרך כדרך מעבר גם לרכבים.

העתירה לצו מניעה כנגד הריסת הגדר נדחית וכך גם העתירה לצו עשה.

התובעים ישלמו לנתבע יחד ולחוד הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪ וכן הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪.

כל שנותר לידון בשאלה האם שינוי יעוד מקרקעין, הפיכתם לדרך והפקעת הזכויות בהם לפני עשרות שנים מצדיקה ביטול ההפקעה, מאחר והמימוש שלה לא נעשה במשך שנים רבות אלא רק בחודש אוקטובר 2017.

לא ניתן לוותר על "הפטיש" "מאחר וביטולו לא יאפשר סיבוב של רכבים בסוף הרחוב ובמיוחד רכב פינוי אשפה ורכבי שירות". עוד הבהיר כי המשך הדרך הוא שביל ביעוד שצ"פ, השמוש המותר בו לא מאפשר מעבר כלי רכב, רוחבו 5 מטר בלבד ובהיתחשב ברכבי פינוי האשפה (רכב 9.5SV) "לא ניתן להכשיר את השביל שישמש למעבר כלי רכב ורכבי שירות" ולכן המליץ מומחה התנועה והתחבורה לשמור על צורת זכות הדרך כפי שנקבעה בתב"ע חד/813.

...

טענה המנוגדת לתוכנה של חוות הדעת ודי בהפניה לסעיפים 3 ו-5 לחוות הדעת, כך שגם מסיבה זו דין העתירה להידחות.

מאחר והדרך על פי חוות הדעת נועדה לשרת את כלל המשתמשים בדרך, לרבות עוברי אורח והעותרים עצמם ביחד עם רכבי שירות, נשמט הבסיס לטענת ההפליה ודינה להידחות.

סיכום לאור האמור לעיל אני דוחה את העתירה.

מעיון בהחלטה עולה כי שני נימוקים עומדים ביסודה: האחד, מניעה חוקית הנובעת מהמצב התיכנוני התקף, שכן ייעוד שטח הגישה המוצע בהתאם לתכנית החלה - "שביל להולכי רגל" - אינו מאפשר את הפיכתו של השטח לדרך למעבר כלי רכב, ללא שינוי הייעוד; והשני, בשל כך שהבקשה אינה מציגה תמונה כוללת של המיגרש בקשר עם החניה המבוקשת ואינה מתייחסת כלל לבניינים האחרים שבמגרש.

...

גם בעניין זה מקובלת עלי עמדת המשיבות, כי סדרי העדיפויות וניהול קצב הליך התכנון מסור לשיקול דעתן של רשויות התכנון וככלל בית המשפט לא יתערב בהן "בהעדר טעמים מבוררים היטב" (עע"מ 7503/18 אברהם נאנס נ' עיריית כפר סבא מיום 31/10/19).

אחזור ואזכיר בהקשר זה את דברי ועדת הערר בהחלטתה נושא העתירה לפיהם "ברי כי העובדה שבפועל במשך שנים רבות, שביל הולכי הרגל משמש כדרך לכל דבר ועניין, היא הנותנת כי יש לפעול לשינויי הייעוד ולהארכת הדרך הקיימת, ולהפיכת שביל הולכי הרגל לדרך, באמצעות תכנית בסמכות הוועדה המקומית. לאחר מכן ניתן יהיה להגיש בקשה לפתרון חניות בקומת העמודים, כאמור, תוך פירוט מספיק כי אין בבקשה כדי להפריע לתכנון פתרונות חניה לכל הבניינים במגרש ולגישה אליהם". מסיבות אלה ולאור כל האמור, גם לא מצאתי להיעתר לבקשה להורות על סגירתו של החלק הצפוני של רחוב בבלי לתנועה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית.