שינוי זכויות חתימה בחברה וקבילות מסמכים ללא חקירה

לטענת התובעות, הצגת הנתבעת 1 כקבוצת נדל"ן המיתמחה בבצוע הליכי שינוי יעוד קרקעות היא מצג שוא ומעשה מירמה, שכן, הנתבעת 1 הייתה במועד הרלוואנטי חברת יחיד בבעלותו ובניהולו של הנתבע 4, שהוא בעל משרד חקירות, ללא כל ניסיון או ידע בנדל"ן או בשינוי יעוד קרקע.

לא תתכן, לפיכך, כל טענת מצג שוא בענין זה. ה"הואיל" השלישי בהסכם הניהול: "הואיל ולשם שינוי הייעוד במקרקעין יהא על כל בעלי הזכויות במקרקעין להביא לקידומה ולאישורה של תכנית ביניין עיר או של כל תכנית אחרת אשר עניינה שינוי יעוד המקרקעין מייעוד חקלאי לייעוד של בניה למגורים". סעיף 1.1 להסכם הניהול: "הלקוח ממנה בזה את חברת הניהול לבצע את שירותי הניהול של הליך שינוי יעוד המקרקעין מייעוד חקלאי לקרקע לבניה ...". סעיף 4.1 לחוזה המכר: "הקונה מצהיר ומתחייב בזאת כי הוא ראה ובדק את הממכר מכל בחינה שהיא, ואת זכויות המוכר בהם, כפי שהם ביום חתימת חוזה זה, בלישכת רישום המקרקעין, ראה ובדק את האיזור וסביבתו, וכי הייתה לו האפשרות לבדוק את התכניות החלות על הקרקע". סעיף 4.4 לחוזה המכר: "הוא מצא את הממכר מתאים לדרישותיו ... ואין ולא תהיה לו כל טענה כלפי המוכר, לרבות בנוגע למיקומו של הממכר, מצבו הפיסי, התיכנוני והמשפטי". ההצהרות הללו לא ניתנו "סתם", כדבר שבשיגרה.

המסמך המתקרא "חקירה", שצורף ע"י התובעות לתצהיריהן (עמ' 328 – 339) הוא מיסמך עלום, שאין לדעת מי כתב אותו, הוא אינו נושא שמו או חתימתו של איש, וכמובן שלא הוגש באמצעות עורכו (העלום).

המסמך אינו קביל.

...

לא שוכנעתי כי זהו המצב במקרה דנן.

על מנת בכל זאת לחייב גם את בעל המניות או נושא המשרה באחריות אישית להפרת החוזה על ידי החברה, על אף שלא התחייב בשום שלב אישית ליטול על עצמו את התחייבויות החברה בחוזה, סבורני כי יש לבחון האם מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה מצד בעל המניות או נושא המשרה" (פיסקה 65 לפס"ד כב' השופט דנציגר, וכן ר' פס"ד כב' השופט פוגלמן).

לסיכום, התביעה נגד הנתבעים 3 ו-4 נדחית.

פרוטוקול הפישור אינו יכול להוות הסכמה מחייבת, שכן בהתאם להסכם (סעיף 10) לא ניתן לבצע כל שינוי בהסכם, אלא אם הדבר נעשה בכתב ונחתם על ידי כל מורשי החתימה.

דיון והכרעה: המסגרת הנורמאטיבית – הסעדים הזמניים בראי התקנות החדשות: המטרה הכללית במתן סעד זמני עוגנה במסגרת תקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות"), בזו הלשון: "להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך השפוטי ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין". התנאים למתן סעד זמני בהתאם לתקנה 95(ב) לתקנות, הם כדלקמן: קיומן של ראיות מספקות לכאורה לקיומה של עילת התביעה; קיום התנאים למתן הסעד; נחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת מטרת הסעד הזמני.

בהקשר זה, אציין כי מחקירתה של גב' שטרק בדיון עלה כי ישיבת הפישור הוקלטה על ידה במלואה, אך משום מה התובעת בחרה להעלים ראיה זו מבית המשפט ונמנעה מלצרף את ההקלטה או תמליל שלה לבקשה, עובדה המקימה חזקה לפיה אילו הובאה ראיה זו, היא היתה פועלת לרעתה (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, מה(4) 651 (1991)).

משכך, עולה לכאורה כי מדובר במסמך שנערך במסגרת משא ומתן ולא במסמך המשקף הסכמות סופיות, ועל כן, הסתמכות עליו מעוררת קשיים במישור הקבילות (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, מז(1) 311 (1993)).

...

התובעת טוענת כי יש להיעתר לבקשה, שכן מתקיימים כל התנאים המצדיקים מתן צו מניעה זמני עד למתן החלטה בתביעה העיקרית.

בהקשר זה, אציין כי הגם שהתובעת הכתירה את בקשתה כ"בקשה לצו מניעה זמני", בחינה עניינית של הסעד אותו היא מבקשת במסגרת הבקשה דנן, מובילה למסקנה כי היא עותרת לשינוי המצב הקיים, ולא לשימורו.

בעורכי את האיזון הראוי בין האינטרסים המנוגדים של שני הצדדים, נחה דעתי כי הנזק שיגרם לנתבעת עקב קבלת הבקשה גדול באופן משמעותי מהנזק שיגרם לתובעת עקב דחיית הבקשה.

סוף דבר: מכל המקובץ לעיל, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

טענות הצדדים התובעת טענה שביום 24.8.2021 חתמה הנתבעת על הודעת המחאת זכויות לפיה סכום בסך של 561,626 ₪, שעתיד להשתלם לחברת קומפני אם בע"מ (להלן: "הממחה") ביום 23.10.2021, ישולמו לתובעת ללא כל תנאי.

עם השנים צומצם הכלל ונפסק – "עם זאת, בצדו של הכלל, אשר הכביד על הבאת ראיות שונות, והוביל, בנסיבות מסויימות, לעיוותי דין, התפתחו חריגים. כך, נקבע כי ראיה משנית תהא קבילה גם היא, מקום שהמסמך המקורי אבד או הושמד, ללא כוונת זדון, או כאשר הגשתו כרוכה בקשיים (נמרוד קוזלובסקי המחשב וההליך המשפטי – ראיות אלקטרוניות וסדרי דין, 161 (2000); ע"פ 105/51 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלד, פ"ד ו 783) או באי נוחות רבה (ע"א 8423/06 שדה נ' לוינזון [פורסם בנבו] (10.8.2010); ע"א 1046/90 ברוכיאן נ' כלי, פ"ד מה(5) 345 (1991)). זאת ועוד, על רקע המגמה להקל בכללי קבילותה של ראיה, ולהתמקד בשאלת מהימנותה ומשקלה של הראיה (ע"פ 4178/10 פרג' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (19.8.2013) (להלן: עניין פרג'); ע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (22.12.2010)), וכן לנוכח ההתפתחות הטכנולוגית, שאיפשרה הצגת העתקי מסמכים זהים למקור, הוסיף והתערער מעמדו של כלל "הראיה הטובה ביותר". בהמשך למגמה זו, קבעה ההלכה הפסוקה כי ניתן להוכיח תוכנו של מיסמך באמצעות העתקו - קרי ראיה משנית - ככל שבעל הדין הנוגע בדבר יסַפק טעם ראוי לאי הצגתו של המסמך המקורי (עניין שניר; ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71 (2001)).

כאשר לנתבעת טענת זיוף בנוגע לסכומים המפורטים במסמך ההמחאה, ומדובר בטענה משמעותית ש"שוויה" חצי מיליון שקלים, וכאשר הצגת המסמך המקורי יכולה היתה לסייע לבית המשפט להגיע לחקר האמת בכל הקשור, בין היתר, לטענות הזיוף, לא ניתן לומר כי "לא קיים חשש לאמינות ההעתק". ויודגש, טענת הזיוף עוסקת בהוספת הסיפרה "5" לסכום ההמחאה – הצגת מיסמך המקור יכולה היתה ללמד, למשל, אפילו ללא בדיקת מומחה, אם הסיפרה נכתבה באותה עט בה נכתבו החלקים הנוספים בהמחאה, ובפרט, חתימת הנתבעת.

אין כל סתירה במסמך המחאת הזכות כאשר הוראת הנתבעת במסגרתו, שאין מחלוקת כי נחתמה על ידה, היא הוראה בלתי חוזרת לתשלום, וויתור על כל טענה "לכישלון תמורה מלא או חלקי". גם עיון בחלק ההודעה החתום על ידי הממחה אינו מגלה כל סתירה כאשר ההמחאה הנה בלתי חוזרת, לא ניתנת לשינוי וכוללת כל הזכויות הקיימות והעתידיות, אותן מאשרת הנתבעת בהתחייבותה לפעול על פי ההודעה ללא כל תנאי, לרבות בהתייחס למועד התשלום ולסכום.

...

אולם, משעה שהוכחה התחייבות הנתבעת בהתייחס לסכום הנטען על ידה ובכלל האמור נדחו טענות ההגנה הנוספות בגין חבותה הכוללת על פי ההמחאה, הרי שדין התביעה להתקבל בחלקה, בהתייחס לסכום ההתחייבות בו הודתה הנתבעת בסך של 61,626.70 ₪.

לאור האמור אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 61,626.70 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (01.11.21) ועד למועד התשלום בפועל.

לאור החלטתי מיום 04.12.22 ניתן בזה פסק דין בהודעה לצד שלישי אשר מחייב את הצד השלישי להשיב לנתבעת כל סכום בו חויבה בפסק דין זה וזאת בכפוף להסדרת תשלום החוב הפסוק לתובעת.

מאחר ועסקינן בראיות מסוג "הקלטות", נפנה להלכות בפסיקת בית הדין הארצי בתיק עע (ארצי) 36076-06-10 י. קל-לי תעשיות בע"מ נ' דמיטרי מלי (9.12.10, פורסם בנבו), אשר יפים לענייננו: "בעת מתן החלטה בדבר קבילותה של ראיה – דוגמאת התמליל במקרה שלפנינו – עלינו להדריך עצמנו לפיכך בהתאם ל"עקרונות הכלליים של פקודת הראיות ו...הכללים הראיתיים המקובלים במערכת בתי המשפט", תוך התאמתם לאופיים המיוחד של בתי הדין לעבודה וההליכים המתנהלים בהם (ע"ע 148/08 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ – קסקין פרהאט, מיום 8.12.08).

זה המקום לציין, כי תצהירו של נציג חב' התימלול מר איציק מרקל הוגש לתיק ביום 25.11.21 כאמור, ודיון ההוכחות בהליך היתקיים רק ביום 5.4.22, כך שהיה בידי הנתבעים האפשרות לפנות בבקשה לזמן לחקירה את מר מרקל, כמו גם את המתמללות מטעם נציג החברה.

עגון נוסף לקביעתנו, לפיה חבה הנתבעת בתשלום זכויותיו המצטברות של התובע מיום תחילת עבודתו אצל הנתבע ניתן למצוא אף בתמלילי ההקלטה אשר צורפו כנספח ה' לראיות התובע: "גדי: אתה יודע, יש חוק במדינת ישראל, אם אתה מעביר חברה לחברה, אתה כמה זמן עבדת אצלי? שנתיים? סתם דוגמא,

קבילות מיסמך יכולה להבחן בשלושה מישורים: המישור הראשון הוא קבילות חפצית ("פורמלית"), היינו כי המסמך קיים; המישור השני הוא אותנטיות המסמך והמישור השלישי הוא "קבילות מהותית - הוכחת תוכן המסמך" [מתוך רע"א 4329/15 ‏‏טאהא מוחמד נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [פורסם בנבו] (24.8.2015)].

נציין, כי התובע נישאל בחקירתו בדבר חתימתו על טופס ההודעה לעובד ועל דוחות הנוכחות (ר': עמ' 10 שו' 26-28 לפרוטוקול מיום 5.4.22), ואולם מעבר לכך לא הובאה כל ראיה פוזיטיבית להוכחת אותנטיות החתימה מצד הנתבעים, או הוכחה לזיופה מצד התובע.

ראו הטבלאות כדלקמן: אנו סבורים כי התובע אומנם קיבל תלוש שכר בגין כל אחד מחודשי עבודתו, ואולם מן הטבלאות עולה תמונה לפיה נעשו שינויים ברכיב שעות עבודתו של התובע במרבית תלושי השכר, ולראיה, הסתירה החוזרת על עצמה בין סך שעות עבודתו של התובע כפי המצוין בגוף התלוש, לעומת סך שעות עבודתו אשר צוינו ב"נתונים הנוספים", כאשר יש להדגיש כי בחודשים מסוימים, כגון: 04-05/2013, 08-10/2014, 11/2015, 1-8/2016, 10/2016 - מדובר בפערים משמעותיים מאוד.

...

בנסיבות אלה, ועל מנת שלא לפגוע בתובע יותר מהנדרש, לפנים משורת הדין נעתר לבקשת התובע לפיה יידחה הדיון, ותינתן לו האפשרות להמציא את שלא המציא עד היום.

לא מצאנו לקבל לגרסת התובע לפיה הסיבה שעזב היא כי מאס בכך שתלושי השכר שהופקו לו לא היו תואמים את משכורתו בפועל.

לאור האמור ולסיכום חלק זה: התובע אינו זכאי להשלמת פיצויי פיטורים, ובגין עזיבתו את מקום העבודה ללא התראה מוקדמת זכאית הנתבעת לחלף דמי הודעה מוקדמת בשל התפטרות התובע בגובה 2,796 ₪ (כפי הערך אותו תבעה בסעיף 44 לתצהירה ובסעיף 66 לסיכומיה).

סוף דבר: על הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע את הסכומים הבאים כדלקמן: אי מסירת הודעה לעובד: 5,000 ₪ פיצוי בהתאם לחוק הגנת השכר: 10,000 ₪ גמול שעות נוספות והפרשי שכר: 36,370 ₪ דמי נסיעות: 1,725 ₪ דמי חגים: 10,040 ₪ דמי חופשה: 13,350 ₪ דמי הבראה: 9,742 ₪ חודש שכר 02/2019: 4,480 ₪.

בהתאם, אין בהפניית התובעת בסיכומיה (סע' 21.1) לתקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 כדי לשנות: ראשית, אין המדובר באי התייצבות מטעם הנתבעת לדיון (שכן ב"כ הנתבעת התייצב גם התייצב בשם הנתבעת כשלוח שלה לכל הדיונים ואף הוגשו ראיות-מסמכים, מטעם הנתבעת), אלא מדובר באי העדת עדים מטעם הנתבעת.

מעבר לעולה מההסכם, גרסת התובעת נסתרת גם מדבריו של מוסא עצמו בחקירה במע"מ: בטרם אפנה לדבריו אבהיר כי אין לקבל את היתנגדות התובעת להגשת מסמכים שנוגעים לחקירת מע"מ וביניהם דבריו של מוסא בחקירה ,בקשת העיקול (נ/3) והבקשה לביטול העיקולים (נ/4), בטענה של העדר רלוואנטיות (עמ' 14), או כאילו מדובר בעדות שמועה (סע' 19 לסיכומי התובעת)- מוסא לא הכחיש שאמר את הדברים המופיעים בחקירה ולכן המדובר במסמך קביל.

מוסא טען אמנם כי נוהלו שיחות בע"פ. אולם, לא סביר כי אישורים לעיסקאות במיליוני שקלים יינתנו בע"פ ובכל מקרה גם טענה זו נותרה סתמית ,שעה שהתובעת לא טירחה לזמן עד כלשהו מטעם החברה האוסטרלית שיתמוך בטענתה זו. כאמור, אל מול המסמכים המפורטים להלן ,אין די בחשבוניות המס שהוציאה התובעת והם כולם תומכים בכך שהתובעת כלל לא הייתה הבעלים של הבקר, לא הייתה זכאית לקבלת כספי התמורה בגין שיווקם ובפועל ההיתחשבנות הישירה עם ספקי המשנה כמו תנובה ודבאח ,הייתה עם הנתבעת כמו גם ההיתחשבנות הישירה בין הנתבעת לחברה האוסטרלית כאשר הראשונה מעבירה לאחרונה כספים: וראה נ/6 הוראות של מוסא, בין שנים 2017-2015 , לבנקים להעביר כספים.

ראשית, ת/9 -כרטסת מלאי, לא הוגשה באמצעות עורכה ולכן המדובר במסמך בלתי קביל.

הינה כי כן אין המדובר בתביעה בעילה שטרית, אלא בתביעה חוזית שהשיקים צורפו כראיה להוכחתה, תביעה אשר כפי שפורט לעיל, מצאתי כי אין לה כל בסיס ושוכנעתי כי הנתבעת כלל לא רכשה את סחורת העגלים מהתובעת ולכן לא חבה לה כל חוב בגין סחורה זו. לעניין ההכרעה בשאלה האם מדובר בתביעה שטרית במסגרתה יכול התובע לסמוך על החזקות השטריות לעניין נטל ההוכחה ,או בתביעה חוזית ראה לדוגמא ת"א (מחוזי ת"א) 1726/99   א.ר.י. פלדמר חברה לעבודות עפר בע"מ נ' ליאורה קובן ואח': "על פי ההלכה הנוהגת מקדמת דנא, שטר מהוה "פרעון מותנה" של עסקת היסוד – ועל כן כאשר הוא חולל בהגיע מועד פרעונו, ניתן לתבוע על פי עסקת היסוד בנוסף לתביעה על פי העילה השטרית [ראו: שלום לרנר דיני שטרות 75-76 (2007)]; השאלה אם תביעה מסוימת נסמכת על עילה שטרית בלבד, שמא על עסקת היסוד, נגזרת מתוכנו של כתב התביעה: "זו היא שאלה אשר כל המעיין בכתב-התביעה זכאי למצוא בו בנקל תשובה עליה, לפי שהעובדות המהוות את עילת התביעה בתביעת שטר שונות מן העובדות בתביעה על פי עסקת היסוד, ועל התובע לפרש את עובדות העילה בכתב התביעה, כמצוות תקנה 7 (כיום תקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 - ע.ב.). בתביעת שטר, השטר שחולל על ידי הנתבע החתום עליו והתובע אוחז בו, הוא לבדו משמש עילה לתביעה ואין מוסיפים על כך תוספת של הסבר על שום מה ניתן השטר, שכן הנתבע שחתם עומד בחזקה שחלף חתימתו קיבל ערך בעד השטר. בתביעה על פי עסקת היסוד טוענים כי בתאריך פלוני הלווה התובע לנתבע סכום כסף על מנת שישיבו בתאריך אלמוני, והנתבע לא עשה כן." (הדגשה שלי ר.א).

...

דיון והכרעה: לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת כל חומר הראיות המונח בפני, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.

מאחר שלאור כל המפורט בהרחבה בפס"ד זה, שוכנעתי כי מלבד בעלות פורמאלית לצורך ייבוא הסחורה, לתובעת לא הייתה כל בעלות בסחורה והנתבעת לא רכשה אותה מהתובעת, אלא שימשה סוכנת של החברה האוסטרלית ,דין התביעה להידחות גם ביחס לסכום הנתבע ע"פ השיקים וגם אילו היה מדובר בתביעה שטרית חזקת המסירה או התמורה נסתרו .

        לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת.

לעניין הוצאות- משמצד אחד הנתבעת לא זימנה שום עד להעיד, אך מנגד התמודדה מול תביעה שלצורכי אגרה בלבד הועמדה על 3.5 מיליון ₪ אני סבורה כי סכום הערובה (1.5%) המופקדת בתיק משקפת את הוצאותיה.