שימוש מסחרי בתמונה ללא אישור

לאחר ששקל בית המשפט את כלל השיקולים הרלבנטים, לרבות העובדה שהנתבעת מפעילה מוזאון, ההפרה התבצעה על פני פרק זמן של שנתיים, הנתבעת הסירה את התמונה מהאתר שלה מיד כשקיבלה את מכתב ההתראה, הנתבעת היא עמותה ללא כוונת רווח, הנתבעת העריכה את עלות השמוש בתמונה ב-200 ₪ ובית המשפט נתן אמון בהערכה זו, התובעת לא ציפתה להרויח מפירסום הצלום, התובעת לא עשתה מאמצים להשגת התמונה, התמונה לא נחזית כאמנותית במיוחד – חייב בית המשפט את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים בסכום כולל של 1,000 ₪.

התובע הרשה לחברת החדשות של ערוץ לעשות שימוש ב-10 תמונות שצילם במהדורת החדשות, ללא תמורה ובכפוף למתן קרדיט.

התובע נהג בחוסר תום לב (הגיש תביעתו רק לאחר שמשא ומתן שניהל עם הנתבעת למתן שירותי צלום לא צלח, ניצל את מעמדו כשוטר על מנת להשיג צלום בלעדי בעל ערך מסחרי, גם גורמי תיקשורת אחרים עשו שימוש בתמונה אך התובע בחר לתבוע רק את הנתבעת, השתהה בפנייתו לנתבעת ועוד).

...

חיזוק למסקנה זו מצא בית המשפט בכך שבאתר העמותה מופיעים צילומים רבים ללא מתן קרדיט.

משכך, ישלם הנתבע לתובע פיצויים בסכום כולל של 8,000 ₪.

כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט, כולל החזר חלקי של אגרת בית המשפט, בסך 1,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ₪.

דו"ח משנת 2015: "מבנה פח בגודל 2,150 מ"ר. לא מאושר ומשמש לאחסנה מסחרית בקרור של ביכורי השדה. השמוש החורג התגלה לראשונה ע"י הפיקוח במרץ 2001. מאז ועד היום השימושים בו השתנו, אך תמיד היו סוג של איחסנה מסחרית". דו"ח משנת 2017: " מבנה פח מבחוץ וחומרי בידוד מבפנים. משמש לאחסנה בקרור של חברה לשיווק פירות וירקות הפועלת במקום. במקום בו ממוקם המחסן יש אישור לחממה. אין שום קשר בין החממה המאושרת בשטח לבין המבנה ניבנה שם, למעט צורת גגו הגלית והמעוגלת כשל חממה. המבנה אינו תואם להיתר הבנייה שניתן לו. בצמוד לפינה הדרום-מזרחית של המבנה ממוקם ביתן לשומר על המיתחם." בתמונות שצורפו מהשנים 2015, 2017 ניתן לראות כי המבנה שמר על צורת קירוי עגולה של חממה, אך הן הגג והן הקירות אטומים לכניסת אור ואויר, והפתחים היחידים במבנה הם דלתות וחלונות המתאימים למבנה מסחר/תעשיה ולא לגידול צמחים הדורשים אספקת אור ואויר.

...

לאחר שבחנתי את שלוש חוות הדעת, ונתתי דעתי לשיטות החישוב המוצעות והאפשריות, אני סבורה כי חוות דעת מומחה בית המשפט נוקטת בפרמטרים הנכונים לחישוב דמי השכירות הראויים, ובהתאם לה אני קובעת את דמי השכירות הראויים למבנים 5-6 לשנים 2015-2016 כלהלן: מבנה 5 – 82,302 + 82,689 ₪.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 286,240 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.17 ועד לתשלום בפועל.

אני מורה על סילוק ופינוי מהמקרקעין של מבנה 4, באשר הוכח שאין לנתבעים היתר למחסן בשטח 300 מ"ר אלא רק למחסן בשטח 90 מ"ר בלבד.

מכתב מיום 4.9.2018 בנושא הנידון: "הפרת זכויות יוצרים של הצלם שרון גבאי התראה לפני נקיטת הליכים". במכתב זה מלין התובע כי הנתבעים מבצעים שימושים ביצירתו באתרים שונים ואף מפיצים את הצלום לגופים שונים ללא היתר כחוק.

מסתבר כי בסופם של הדיונים על החוק מ־2007 לא שונתה גישה זו. אפורי (שם עמ' 344) רואה בכך תופעה המתחייבת מהקף ההגנה הגבוה של דיני זכויות היוצרים על מיגוון רחב של יצירות, וגורס הוא כי "במציאות ויתור על הזכות המוסרית עשוי להיות שכיח למדי ואף סביר". ואכן, במציאות הנגלית לעיני בית־המשפט, מציאות של תיקשורת באמצעות רשתות חברתיות ומרשתת, שכיח מאוד למצוא שימוש בתמונות וקטעי תמונות, שיתופים ושינויים המתבצעים על גבי תמונות, לעתים לשם ביטוי אישי, שיחה או הבעת דיעה ולעיתים לצרכים שיווקיים או מסחריים.

...

התביעה לצו מניעה מתקבלת חלקית, למען הסדר הטוב בכל האמור בזכות המוסרית בלבד לעתיד לבוא בלבד: ניתן בזאת צו המחייב את הנתבעים מיום פסק הדין : להימנע מלפרסם או להעביר את הצילום ללא שמירה על הזכות המוסרית של התובע כי ייקרא שמו על הצילום.

בהיות הנתבעת 1 תאגיד המקזז מע"מ, לא מצא בית־המשפט להוסיף רכיב מע"מ. עוד מצא בית המשפט כי יש לפסוק כהוצאות משפט את ההוצאות שנפסקו לעדי הנתבע.

באיזון בין השיקולים ישלם התובע לנתבעים את הסכומים הבאים: הוצאות משפט בסך של 1,300 ש"ח; שכ"ט עו"ד בסך של 18,482 ש"ח. הסכומים ישולמו בתוך 90 יום, וממועד זה ואילך ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד ליום התשלום בפועל.

פירסום התמונה על ידי הנתבעת בפומבי ושידורה באתר הנתבעת, אשר נעשה לשימוש מסחרי שמטרתו קידום עסקיה והפקת רווחיה, הפר את זכויות היוצרים שלו בתמונה.

התובע טוען כי הוא מתפרנס כצלם ועל כן פירסום התמונה ללא אישור וללא קרדיט מסב לו נזקים כלכליים.

כפי שנקבע ברע"א 7774/09 אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף (28.8.12) מפי כבוד המשנה לנשיא ריבלין: "... מקובלת עלי גם מסקנתו של בית משפט השלום שלפיה לא עומדת למשיב הגנת המפר התמים. טענתו של המשיב בבית משפט השלום הייתה כי סבר שאין צורך לבקש את אישור הצלם מאחר שהגב' רבין ביקשה להשתמש בתמונה; וכי סבר ש"העברת התמונה למדיה אחרת" אינה עולה כדי הפרה של זכות היוצרים.

...

גם לאחר שהתובע פנה לנתבעת, הנתבעת כפרה באחריותה להפרת זכויות התובע באופן שחייב אותו להידרש להליך זה. על כך אוסיף את התנהלותה הדיונית של הנתבעת גם במסגרת הליך זה אשר סירבה לקחת אחריות וניסתה לעכב את ההליך ולנהלו תוך התעלמות מסדרי דין ומועדים (וראו בבקשת הנתבעת לדחות את מועד דיון ההוכחות, אשר נדחתה במסגרת החלטתי מיום 14.9.2022; בקשת הנתבעת למתן ארכה להגשת הודעת צד ג', אשר נדחתה בהחלטתי מיום 20.11.2022; וכן אי עמידתה במועדים למסור עמדתה להצעת בית המשפט).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת ועל הנתבעת לשלם לתובע סך של 35,000 ₪.

אשר להוצאות המשפט, הנתבעת תשלם את האגרה כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ (כולל מע"מ).

כאמור, המועצה טענה כי מערכת היחסים שלה עם התובע הייתה ארוכת שנים והיתה מורכבת משני מסלולים: הראשון הוא הזמנת עבודות ממנו בתשלום, ובמסלול השני הוא היה שולח לנציגי המועצה תמונות ללא תמורה ונותן להם היתר שימוש בהן.

ממקרא הסיכומים ניתן לראות כי המועצה לא התייחסה לעילה זו ולכאורה ניתן להבין מכך כי היא ויתרה על תביעתה בעילה זו. יחד עם זאת, ולמעלה מהצורך אציין כי אין מקום לקבל את התביעה בעילה זו. המועצה טענה בתביעתה כי התובע השתמש בתמונות באופן מסחרי תוך פירסום עבודתו והאדרת שמו ובכך עשה עושר ולא במשפט על חשבון המועצה והצמיח לו רווח שלא כדין (סעיף 8 לכתב התביעה שכנגד).

...

על הנסיבות מהן ניתן ללמוד על הכוונה המשתמעת של הצדדים עמד המלומד גרינמן באורמו: "נסיבות המשא-ומתן שנוהל עובר להזמנה, פרטיו והתנהגות הצדדים יהיו לבטח רלוונטיים לשאלה אם קיימת הסכמה משתמעת בעניין זכויות היוצרים, כמו גם שאלת הנוהג בענף מסוים. נוסף לכך, יש לשקול את נושא התמורה, אשר לא נכלל, משום-מה, כתנאי לעצם תחולת הסעיף על יצירה, אף שהוא ללא ספק גורם חשוב ביותר בניסיון לרדת לכוונתם המשתמעת של הצדדים. אם שולם תמורת היצירה סכום המגלם ערך בעבור שימוש עתידי, יהיה בכך כדי לתמוך במסקנה בדבר קיומה של כוונה משתמעת , שלפיה יהא המזמין בעל זכות היוצרים ביצירה, יותר מאשר במקרה שבו שולמה תמורה צנועה או כזו היאה לשימוש חד פעמי בלבד ביצירה " (גרינמן, עמ' 497-8).

מכל מקום, איני מקבלת את הטענה.

סיכום: אני מורה על דחיית התביעה העיקרית וכן התביעה שכנגד.