כן יצוין, כי במהלך שנות נישואיהם התגוררו בני הזוג בדירה שכורה, בעוד שנכסים אשר היו בידי המשיב – דירה בעיר נהריה שקבל בירושה ותיק ניירות ערך – הוחזקו בנפרד, והפירות שנתקבלו מהם הופקדו בחשבון בנק שברשותו.
במסגרת זו תבעה לקבל את מחצית הזכויות בנכסי המשיב שצוינו מעלה: הדירה בנהריה, תיק ניירות הערך, שתי היחידות במיגרש בהוד השרון והזכויות בדירה שבמונטנגרו (להלן הנכסים החיצוניים).
ראשית טרם הנישואין, בכך שלא חלק עם המבקשת את המידע המשפטי אשר מסר לו עו"ד ע"ב, ולפיו נקודת המוצא החוקית אינה שתוף בנכסים חצוניים, אף בלא שהצדדים חתמו על הסכם ממון.
שנית במהלך החיפושים אחר דירה למגורים, הואיל והיה ברור לבני הזוג כי רכישתה לא תתאפשר בלא שימוש בחלק מרכושו של המבקש.
...
ברם, לאחר שהפכתי בדברים הגעתי לכלל מסקנה, כי אין נסיבות הנידון דידן מתאימות להרחבת גבולותיה של דוקטרינת השיתוף בנכס ספציפי, המהוה "פיתוח דפיתוח" שיפוטי מעיקרא (וראו ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פסקה ט"ו (2011)), נוכח הוראתו המפורשת של סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון.
על כן, לא מצאתי לנכון להרחיב בנידון דידן בדבר מודל "הקהילה המשפחתית" שנזכר מעלה; וראו לעניין זה בע"מ 1059/17 פלוני נ' פלונית, פסקה ו' (5.2.17) מן העת האחרונה, שם ציינתי:
"בדומה לפרופ' ליפשיץ, סבורני כי אין לראות את הזוגיות ככלל כשותפות מסחרית-כלכלית אלא בהקשר על 'הקהילתיות המשפחתית' – ולטעמי מונח מתאים לכך הוא 'הבית המשפחתי', וכמות שנזדמן לי לציין בערב השקה לספר השיתוף הזוגי (לשכת עורכי הדין ירושלים, י"א באלול תשע"ו (14.9.16)), 'נזכור, זוגיות אינה רק עולם כלכלי... היא עולם של רגשות, אינטימיות, לעתים אהבה ענקית ההופכת לאיבה ענקית לא פחות, ואלה גורמים שעלינו לשקול, בהצבת התיאוריה ובמבחן המעשי. תפקיד בתי המשפט בסופו של יום הוא לנסות להגיע, בתוך מה שלפניהם, לתוצאה שיש בה צדק, בגדרי הדין'" (ההדגשה במקור – א"ר).
איני נעתר איפוא לבקשה.