לתכנית השנייה צורף, בין היתר, נספח בינוי, המהוה חלק בלתי נפרד הימנה (להלן: "נספח הבינוי"), ונקבע כי "מיקום הבניין במיגרש וחלוקת השטחים לשימושים השונים יהיו כמתואר בנספח הבינוי המצורף..."
במסגרת נספח הבינוי, הוקצו 1,985 מ"ר מסחר, מתוך 2,225 מ"ר הכלולים בתכנית, לחלקו הצפוני של המיגרש, השייך לשופרסל, ואילו החלק הדרומי של המקרקעין (השייך לתובעת), יועד לתעשייה.
לימים, פורסמה תכנית לשינוי ייעוד של המקרקעין מחקלאות למגורים, כאשר בהתאם לתשריט אשר צורף לתכנית, זכויות הבניה הפרטית יוחסו כולן לשטחם של המשיבים, ואילו חלקו של המערער נועד כולו למבני ציבור ולשטח צבורי פתוח, אשר יועדו להפקעה.
לכאורה אף הובהר לתובעת באותם מועדים, כי השלמת העברת הזכויות על שמה ובצוע עסקת שינוי יעוד וניצול, יבוצעו רק לאחר הסדרת החוב אשר מקורו באותו שימוש חורג (ר' לדוג' נספחים 11-13 לכתב ההגנה של רמ"י).
...
מכל האמור לעיל עולה כי עמדתה של רמ"י, הייתה ידועה לתובעת עוד בשנת 2017, ובמהלך השנים חזרה רמ"י והביעה עמדתה זו.
עובדתית, אין חולק כי במהלך כל השנים, חייבה רמ"י את התובעת בדמי שימוש חורג, לפי 0% מסחר (ר' גם ס' 41 לכתב התביעה).
עם זאת, יש בנקוב כדי לעורר סימני שאלה לעניין תום לבה של התובעת כמו גם כדי ליתן משנה תוקף למסקנה על פיה יש בהתנהלות התובעת בפועל, לאורך השנים, כדי ללמד, לכל הפחות על קיומה של ידיעה ברורה, עד כדי זניחת חלק מהטענות, באשר להיקף ומהות אפשרויות השימוש של כל אחת מבעלות הזכויות במקרקעין.
סוף דבר:
התביעה נדחית (בסייגים המפורטים בסעיפים 96 ו-101 לפסק הדין).
