שימוש חורג מחסן בית אריזה למחסן מכר לספרים

קוד משטח "49" לטענת מר קטן בתצהירו, שיטת הגניבה העיקרית, היתה שימוש בקוד משטח "49". לדבריו, במהלך הבדיקה הסתבר כי קיים משטח שהקוד שלו הוא "49", ואשר משקלו על פי נתונים שגויים שנרשמו במחשב הוא 74 ק"ג, וזאת הגם שבפועל המשטח שוקל רק 62.200 ק"ג. כפועל יוצא מכך, הרי שכשאותו משטח מונח על המשקל מדווחת המערכת על חריגה שלילית בתוצאת המשקל (המחשב מצפה לברוטו של 12 ק"ג יותר ממה שמקבל בפועל).

המשטחים הכבדים לעניין זה אישרה הנתבעת בסיכומיה, כפי שאף נטען בתצהירו של מר קטן כי על גבי המשטחים הכבדים שמספריהם החלו במספר 300 ואילך, הועמסו מוצרים ואריזות שונות כך שלא ניתן לראות בצילומים מה יש מתחת לארגזים, אלא שלטענתה בתצהיר מר קטן ובסיכומיה, השמוש החוזר בקוד של משטח כבד כאמור, הוא שמבסס את הראיה לגניבה שבוצעה על ידי התובע.

בחקירתו הנגדית בפנינו הבהיר התובע: "לשאלת בית הדין – למה כוונתי טעות – אני משיב – לדוגמא אם יש פועל מחסן שהביא את הסחורה ואומר לי כמה יש, ויש בחוץ בחורים שמחלקים את הסחורה, אז מחלקים את הסחורה לפי פתק שיש להם, טפסי הזמנה, ומתגלה שיש ארגז יותר ממה שכתוב בפתק, אז בודקים את הרמפה, את התאים של הנהגים, ומחייבים עוד פעם ידנית או דרך תעודת משלוח.

כאמור, טענות הנתבעת הן לגניבה על ידי התובע בשיטה "מתוחכמת" שבה נוצל מחשב הנתבעת עליו הופקד התובע בזמן משמרותיו, לצורך העברת סחורה של הנתבעת שלא נשקלה/נרשמה במחשבי הנתבעת לידי מחלקים שהוציאו אותה מחוץ לשטח המפעל, וכפי שתיאר המצהיר מטעם הנתבעת מר דוידוביץ "ככל הנראה, התובע עשה יד אחת עם נהג/ים, אלה מכרו את הסחורה באופן פרטי וכולם, כך נראה, התחלקו ברווחים". לביסוס טענת הגניבה כאמור הציגה הנתבעת את אותם נתונים גולמיים, היינו סרטי הצלום והדוחות, אשר נדונו לעיל, ונועדו להראות כי התובע העביר סחורה שלא דווחה מהמחסן לאיזור רמפת החלוקה שבה מחולקת הסחורה למחלקים השונים.

...

משכך הם פני הדברים, מששוכנענו כי אובדן האמון בתובע מצד הנתבעת אכן התרחש בזמן אמת, בהינתן כי אבדן אמון בעובד מהווה נימוק סביר לפיטוריו ומשלא הוכחו בפנינו פגמים אחרים שנפלו באקט הפיטורים - אין לנו אלא לדחות את תביעתו של התובע ברכיב זה לכתב התביעה.

סוף דבר – אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, תביעתו של התובע לפיצויי בגין פיטורים שלא כדין – נדחית.

שאר תביעותיו של התובע מתקבלות באופן חלקי ואנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים כמפורט להלן: א. פיצויי פיטורים בסך 97,491 ₪.

רקע והליכים קודמים: ביום 31.5.99 ניתן פסק דין (להלן-"פסק הדין", נספח ב' לבקשה) לפיו אושר הסכם פשרה (להלן-"הסכם", נספח ב' לבקשה) שקבע בין היתר כי המשיבים, יפסיקו את השמוש החורג - שימוש שאינו חקלאי, במחסן כפי תאורו במפה שצורפה להסכם ולפסק הדין (להלן- "המחסן") המצוי בחלקה ב' במשק 26 במושב בית נקופה.

" אין הוא עונשי במהותו, ומטרתו העיקרית להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד. הסנקציה בהליך זה היא סנקציה של כפייה. ויודגש: עניינו של ההליך במישור היחסים שבין הצדדים המתדיינים, ואין הוא מיועד להטיל דופי במפר הצוו או לפגוע בו (ראו: דברי השופטת שטרסברג-כהן, רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק [2], בעמ' 346; ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק יזום פרוייקטים לבניה בע"מ נ' אשכנזי [3])"(רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, תק-על 2004 (2)1516, מפי השופטת ארבל , להלן-"פרשת שרבט"; וראו בספרו של מ' קשת, ביזיון בית משפט, עמ' 110-112).

בפסק דין שניתן בעיניינם של המשיב 2 והחברה בת.פ. 4790/96 בהרשעתם בשימוש חורג כבר בחודש דצמבר 1997 כפי הודאת המשיב 2 בדבר אחריותו לשימוש במחסן כמרכז מכירות לחומרי ביניין .

...

לפיכך נדחית בקשת המשיבים לדחיית הבקשה מחמת אכיפה בררנית.

סוף דבר: לאחר ששקלתי את הדברים אני מחייבת כל אחד מהמשיבים בקנס לטובת אוצר המדינה בסך של 3,000 ₪ לכל יום של הפרה של פסק הדין בנוגע לצו שהורה להם על הפסקת השימוש החורג במחסן בשימוש שאינו חקלאי.

עם זאת, לפי סמכותי על פי הפקודה אני דוחה את מועד החיוב בקנס החל מיום 1.1.19 ככל שלא יקוים פסק הדין עד אותו מועד.

הנתבע טען, כי ביצע את עבודות הבניה באמצעות אנשי מיקצוע מהימנים ומקצועיים, בהתאם לתוכניות ואישורים מטעם הערייה, כאשר בשל חריגה בבניה בדירה האחרונה, ניתן צו מנהלי להפסקת העבודות, עד לקבלת היתר כדין.

בנוסף, צויין בחוו"ד כי יש לחבר את צנרת הביוב המצויה ברצפת המחסן של התובעת.

איני מתייחס לדרישתו של הנתבע להפחית מן הנזקים הנטענים את עלות תיקון הביוב המהוה סטיה מהסכמה דיונית זו הפסד דמי שכירות התובעת מבקשת לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בגין עגמת נפש ופגיעה בזכויותיה הקנייניות בסך של 194,400 ₪ , מאחר והנזקים כתוצאה מהבניה שביצע הנתבע מנעו ממנה להשכיר או למכור את דירתה בתקופה דנן.

א. גורן, קובע בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי , מהדורה תשיעית, בע' 78, כדלקמן: "הגם שמוסכם על הכול, כי אין בית המשפט מוסמך להעניק סעד שלא נתבקש כלל בכתב התביעה, קיימים חריגים לכלל זה. אחד החריגים הוא המקרה, בו הסעד המבוקש נובע באופן ישיר מהסעד העקרי שנתבקש בכתב התביעה... ". הלכה זו נקבעה גם בע"א 253/84 ישראל ספיר נ' פנינה ספיר פ"ד מב(3), 14, בו נפסק: "האם מוסמך בית המשפט ליתן סעד שלא נתבקש לתתו. דומה שהתשובה העקרונית לשאלה זו הנה חיובית... ההלכות העולות במקובץ מפסקי הדין הנ"ל הנן, כי בית המשפט יושיט סעד שלא נתבקש לתתו אם כל העובדות הנחוצות לצורך הכרעה בעיניין אותו סעד, הובהרו למעלה מהנחוץ ואין טעם להמשיך בהתדיינות בין הצדדים". ועל עקרונות אלו חוזר כב' הנשיא (בדימוס) שמגר בע"א 311/83 אריה פינקלשטיין נ' ברנרד פלבסקי, פ"ד לט(1) 496, שם נפסק: "בית המשפט צריך להכריע בשאלה שהיא באמת במחלוקת בין בעלי הדין, אך לפעמים הוא מנוע מעשות כן, מאחר שהנושא האמור אינו מוצג לפניו בכתבי הטענות ואינו מועלה גם תוך כדי הדיון. אולם אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, כפי שאכן ארע כאן, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים". (וראה גם: ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שרה רייז, נח(3) 934).

עם זאת, יש להביא בחשבון כי בעיית הרטיבות המשמעותית הופיעה רק בחלק מהדירה ולא בכולה וכי אף שהיה בה כדי לפגוע בשימוש בדירה, לא הוכח כי הפגיעה היתה חריפה עד כדי מניעת השמוש בה. לכך יש להוסיף, כי בעיית הרטיבות לא נפתרה לאורך תקופה ארוכה, משך שנים, וכי הנתבע לא פעל כנדרש ובמהירות הראויה לשם פיתרון הבעיה.

...

במקרה שלפני, סבורני כי ניתן לפסוק לתובעת פיצוי בגין עוגמת נפש, גם אם סעד זה לא התבקש במפורש.

כאשר מביאים את כל אלה בחשבון, סבורני, כי יש להעמיד את שיעור הפיצוי לתובעת בגין הסבל ועוגמת הנפש שנגרמו לה, ובהתחשב בכך שמדובר בתקופה ממושכת של 8 שנים, על סך כולל של 20,000 ₪.

על כן, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

לעניין זה, די לו לבית המשפט לעקוב בדקדקנות אחר לשון המחוקק ולראות האם קיימת ,אפשרות סבירה' להכרעה לטובת קבוצת התובעים; הא, ותו לא. החמרת התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובירור רוב רובה של התביעה כבר בשלב אישור התובענה כייצוגית, חורגת מהאיזון שקבע המחוקק, ועל כן היא אינה ראויה.

'' (שם, פסקה 15 לפסק-דינו; ההדגשה בקוו אינה במקור; עתירה לדיון נוסף נדחתה – ראו דנ"א 5666/12 עמוסי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ [פורסם באר"ש, 22.10.2012]) ועוד על הראציונאל שמאחורי התנאי נמצא בספרות: ,,[.

יש יוצאים מכלל זה: למשל, על-פי סעיף 17ז(ב) ופרט 2 לחלק ב לתוספת הראשונה לחוק, ניתן לנקוב את המחיר במטבע זר ב,,מחסן למכירה ליוצאים מישראל'' כל עוד המחיר בשקלים נגבה לפי שער החליפין האחרון שפורסם לפני המועד שבו נעשתה העסקה.

אם האריזה כוללת, כלומר מכילה כמה יחידות אריזה שנמכרות יחד במכירה קמעונית (סעיף 2.2.2 לתקן), אין חובה לסמנה – אך זאת רק בתנאי ש,,יחידות האריזה שבאריזה הכוללת סומנו בכל פרטי הסימון הנדרשים בתקן זה'' וש,,האריזה הכוללת שקופה ומאפשרת לקרוא בבירור את פרטי הסימון שעל גבי יחידות האריזה'' (סעיף 3.2).

לא זו בלבד שאותה חובה נחקקה בתקנות סימון תזונתי, המשיבה גם מפרה את ההיתחייבות לתקן את המעוות אשר קיבלה על עצמה בהסדר הפשרה בפרשת לזרוב, ולא מן הנמנע שייקבע כי היא מבזה את פסק-הדין שניתן שם. אם בכך לא סגי, אזכיר שאף בית המשפט הגבוה לצדק קבע זה מכבר כי החנויות הפטורות ממכס מחויבות לסמן את המוצרים שהן מציעות למכירה בעברית.

השמוש בססמת הפירסום אליבא דמבקשת, אשר טוענת כי המשפט ,,לא תמצאו מקום יותר זול מזה'' ודומיו מטעים, היא רכשה את המוצרים בחנותה של המשיבה על סמך הסיסמה ,,מתוך הנחה כי המוצרים הנמכרים בחנות הנם הזולים ביותר בנמצא'' (סעיף 30 לתצהיר התומך בבקשה).

...

אֵי-לכך אין מנוס מהקביעה כי לא הוכחה במידה הנדרשת בשלב זה האפשרות הסבירה שתתקבל טענת המבקשת בעילה זו. יתר התנאים לאישור תובענה ייצוגית הפרופ' קלמנט מציין: ,,[.

בסופו של דבר הוגשו בכולם בקשות להסתלק מן הבקשות לאישור התובענות הייצוגיות.

בעילת ההטעיה ובכל הקשור לשימוש בססמת הפרסום – הבקשה נדחית.

בית דיננו אינו דן בקביעות העובדתיות ובבירורים שבירר בית הדין האיזורי ושעל פיהן פסק מפני שעניין זה הוא תפקידה של ערכאה קמא המכירה את הצדדים ואת פרטי הסיכסוך ביניהם.

(ועיין בעיניין זה בספר חוק לישראל – חוק החוזים, עמוד 253 ואילך, בעיניין הראיה הנצרכת, ועוד שם בפרקים חמישי, שישי ושמיני לגבי סוג הכפייה שיכולה לשמש כעילה לביטול חוזה.

ערעור האיש האיש טען, במסגרת העירעור שכנגד, נגד החלק שבפסק הדין שלפיו עליו להוסיף ולשלם לאשה סך של 230,000 ש"ח נוספים בעבור חלקה של האשה ברכוש המשותף (הדירה, המחסן והחניות) כשהנימוק של בית הדין הוא 'ההטעייה' בשווי הנכסים.

עילת העירעור המרכזית של האיש היא שבית הדין חרג מסמכותו כשדן ופסק בטיעון שהאשה עצמה לא העלתה ולא טענה לו. האשה טענה בכתב התביעה לביטול ההסכם בשל עילות הכפייה והעושק ולא טענה דבר באשר לשווי הנכסים.

וזהו מדין פשרה, שכאמור גם שם לעיתים בית הדין לכאורה 'מטעה' את הצדדים באשר להלכה שמעיקר הדין כדי להביא אותם לפשרה, ואף כאן – אף אם אין בעל הדין יודע את ההלכה, מכל מקום מאחר שהוא מוכן להסתפק במועט, אין עלינו לפסוק יותר אלא להשתמש בסכום שהוא תבע כסכום הראוי לפשרה הראויה, שיש בה מצוה, שהרי הוא הסכים להתפשר בסכום זה. על כל פנים גם לפי ביאור זה ברור שאם היה מגיע רבינא וטוען שאין ברצונו למחול כלל, ולא היה בדעתו להתפשר כלל, לא היה פוסק רבא כן, ואף שזוהי פשרה ראויה, שהרי בפשרה: כל שבעל דין מסרב לפשרה ומעוניין בפסק דין על פי שורת הדין דוקא, ברור שאין לדיין לפסוק בדרך הפשרה, במקום שעיקר הדין ברור.

...

ואומנם בסמ"ע, לאחר התמיהה הנ"ל, בכל זאת ביאר את דברי הרמ"א גם באופן שאין התובע יודע כי יש לו זכות תביעה יותר ממה שתבע, שלמרות כן אין לו לדיין לפסוק כפי המגיע באמת, אלא רק כפי התביעה, אלא שמנוסח דבריו נראה בדעתו של הסמ"ע שלא הסכים לגמרי לדברי הרמ"א. וגם בהגהות פרישה ודרישה נשאר בצריך עיון על דברי רמ"א, אלא שלא חלק בפירוש על המסקנה העולה מפירוש זה בדברי רמ"א (וראה להלן).

כמסקנה זו עולה גם מהט"ז והתומים על השולחן ערוך שם. אולם מפשטות דברי הסמ"ע הנ"ל, וכן מהב"ח (בטור חושן משפט שם, ועיין בדבריהם היטב) משתמע שביאור דברי הרמ"א הוא לכאורה כפשוטם, וגם כאשר הדיין יודע בוודאות שבעל הדין לא יודע שהוא זכאי ליותר – אין לבית הדין לפסוק יותר ממה שתבע התובע.

פסק דין ומתן הוראות סוף דבר, בהתאם לכל האמור, בית הדין פוסק ומורה: שני הערעורים נדחים על כל חלקיהם.