על אף זאת, ניבנתה הדירה על הגג, בנגוד להיתר הבניה, וכאמור בכתב האישום, ביום 5.4.2016 תועד שימוש בדירה לצורך מגורים, בגינו הואשם המבקש בעבירה של שימוש במבנה ללא היתר כדין, לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה–1965, כנוסחו טרם תיקון 116 (להלן: החוק), ותקנות התיכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז–1967.
נקבע, כי היתר הבניה שניתן לבניין התיר לבנות על גגו חדר בגודל של 9.3 מ"ר בלבד; כי לא הותר לעשות בו שימוש למטרת מגורים, ובודאי שלא להגדילו ל-80 מ"ר; וכי כעולה מעדותו, המבקש ניסה במהלך תקופה ממושכת "להכשיר את הדירה למגורים" כלשונו, ביודעו כי אין לכך היתר, וחרף זאת המשיך להשתמש בה ולהשכירה לאחרים למטרת מגורים.
בהתייחס לגזר הדין, נקבע כי הקנס שהוטל על המבקש מקל עמו ביחס לרווח שהפיק מדמי השכירות שקבל בגין השמוש בדירה, ועל כן אין מקום להתערב בו.
לבסוף, בית המשפט המחוזי קבע כי בטרם הגשת ערעור בעבירות תיכנון ובניה, "בשים לב למצוקת הזמן השפוטי היקר, ראוי לבחון בחון היטב את הבסיס המשפטי לערעור", וכי במקרה דנן לא היה מקום להגשת העירעור, שכן לא היה ממש בטענות שהועלו בו. בנסיבות אלה, חויב המבקש בתשלום הוצאות משפט לאוצר המדינה בסך 2,500 ש"ח.
מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה נטען כי היא מעוררת שאלה משפטית עקרונית, וזו לשונה: "האם ניתן להורות, בלא לשקול שיקולים לגופו של עניין וללא נימוקים, על הריסת מבנה, הקיים במשך עשרות שנים ומשמש למגורים, שימוש התואם את התב"ע החלה על המקום, כאשר אין מחלוקת כי עבירת הבניה היתיישנה וכאשר העבירה בה הורשע הנאשם, אשר לא בנה את המבנה, הנה עבירה של שימוש חורג בלבד וזאת אף מבלי לקבל את אישור המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה ובנגוד להנחיותיה?"
נוסף על כך נטען, כי אין לזקוף לחובתו של המבקש את המנעותו מהבאת ראיות בקשר לרכישת הדירה, שכן חלפו מאז שקנה אותה כ-20 שנים, שבהן לא נאכף האיסור על שימוש חורג על ידי המשיבה; וכי היה על בית המשפט להמנע מהוצאת צו הריסה לדירה, באופן בלתי הפיך, כאשר המבקש פועל להכשירה למגורים.
...
דין הבקשה להידחות אף לגופה.
על רקע האמור, ההחלטה לחייב את המבקש בהוצאות משפט אך משום שאין ממש בטענותיו – מוקשית בעיניי.
הבקשה נדחית אפוא.
