שימוש בתצלום של אדם למטרות רווח בניגוד להגנת הפרטיות

בפניי תביעה כספית על סך של 70,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיותה של התובעת בשל שימוש מסחרי אותו עשו הנתבעים בתמונותיה, בנגוד לחוק הגנת הפרטיות וכן על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט.

הנתבע מספר 2 הגיש הודעה כנגד הצדדים השלישיים 1-2 (שאמא וג'ורג') בטענה, ג'ורג' ושרבל פנו אליו ובקשו לשכור את שירותיו לעיצוב שיער הדוגמנית של הקטלוג ובתמורה לעבודתו, ששווה קרוב ל- 2000 ₪, הנתבע מספר 2 יבצע צילומים של עבודתו במהלך שהות התובעת בסלון או ימסרו לו העתק צילומים שיבצע שרבל והנו מורשה להשתמש בצילומים לצורך פירסום עבודתו בדף הבית של העסק בפייסבוק.

הנתבעים עשו דין לעצמם והחליטו לעשות שימוש מסחרי למטרות רווח בעסקיהם בתמונותיה של התובעת ותוך פגיעה חמורה בזכותה לפרטיות, זכות המהוה זכות יסוד.

...

בעוד ששאמא, באמצעות בא כוחו, נעתר לפניה והודיע כי הוא מסיר תמונות התובעת ובכלל זאת תמונותיה על שלטי חוצות, הנתבעים התעלמו מהפניות ועל כן נאלצה התובעת להגיש תביעתה זו. תחילה, התביעה הוגשה כתביעה קטנה.

בנסיבות אלו, אני מחייב את הנתבע מספר 1 בפיצוי התובעת בסכום של 6,000 ₪.

כמו כן, אני מחייב את הנתבע מספר 2 בפיצוי התובעת בסכום של 18,000 ₪.

בשים לב לקביעתי לעיל, כי הצדדים השלישיים העבירו לנתבע מספר 2 לכל הפחות שתי תמונות וכי דין ההודעה לצדדים שלישיים שהוגשה על ידי נתבע מספר 2 להתקבל חלקית, אני קובע, כי על הצדדים השלישיים, ביחד ולחוד, לשפות את הנתבע מספר 2 בסכום של 5,000 ₪ מתוך הסכום שחויב בו. בנוסף לכך, ניתן בזאת צו האוסר על הנתבעים לעשות כל שימוש בתמונותיה של התובעת.

רקע לפני תביעה במסגרתה מבקשת התובעת לחייב את הנתבעת, לשלם לה סך כולל של 75,000 ₪, בגין פגיעה בפרטיותה, בנגוד להוראות חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, פגיעה בקניינה בנגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו ובנגוד להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, על ידי שימוש בתמונתה ביישומון המיועד לקידום עסקי הנתבעת, כפי שיפורט להלן; טענות התובעת התובעת עבדה כמלצרית במסעדת המבורגרים של הנתבעת בשם "המבורג" בקריית המדע, ברחובות, משלהי שנת 2011 ועד לסיום העסקתה בתחילת שנת 2014.

מדובר באיסור גורף במהותו, על פיו צלום הפרט למטרת רווח ללא הסכמתו, פוגע בפרטיותו ואף נעשה למטרות רווח הנתבעת ולקידום השמוש ביישומון ובכך מהוה פגיעה בפרטיותה של התובעת.

...

יחד עם זאת, אני דוחה טענת הנתבעת כי יש לראות בכך הסכמה במשתמע לשימוש בצילומי התובעת לצורך פרסום המסעדה ברבים, וזאת, אף ללא קבלת תמורה כלשהיא בגין הפרסום.

לאור מחדלי שני הצדדים, אני קובע כי אין בהם כדי להטות את הכף לטובת צד זה או אחר.

לאחר שקילת מכלול הראיות ועדויות הצדדים בתיק, סבורני, כי, יש לפסוק לתובעת פיצוי כוללני (גלובלי).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: פיצוי בסך כולל של 15,350 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

התרשלות הנתבעת: פירסום שמו של התובע בנגוד להסכמות מהוה רשלנות הנתבעת, כיוון שלא וידאה את הסכמת התובע לפירסום.

הפרת חוק הגנת הפרטיות: סעיפים 1 ו־2(4) לחוק אוסרים על פגיעה בפרטיות באמצעות פירסום תצלום בנסיבות העלולות להשפילו או לבזותו: בנסיבותיו הפרטיות היה בפירסום כדי להשפילו ולבזותו; נאסר לשימוש בתעוד של אדם למטרות רווח: הנתבעת פירסמה את הראיון בשעות השיא וזאת על־מנת לקבל תהודה ולהעלות שעורי הצפייה; נאסר על הפרת חובת סודיות שנקבעה במפורש או במשתמע: הנתבעת הפרה את הסכם החיסיון שנכרת בין הצדדים הספציפיים וכן את חובת החיסיון החלה מכוח תקנון האתיקה של לישכת העיתונות.

...

סוף דבר בית־המשפט מעריך את הנזק הבלתי־ממוני הגלום בפרסום שמו ותמונתו של התובע, נוכח ההטרדות שהוכחו ואלו שיש להעריך כי עוד יבואו, ונוכח היקף הפרסום, בסך של 150,000 ש"ח, אשר שליש מהם ניתן לזקוף לפרסומים אחרים, ומחצית מן היתרה נזקפת לחובת התובע אשר נמנע מלקיים את חובתו להקטנת הנזק בהסרת הפרסום מן המרשתת.

הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין הפרת חוזה בסך 50,000 ש"ח. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות המשפט, לרבות אגרה, שכ"ט עו"ד ומע"מ בסך 27,125 ש"ח. כול התשלומים ישולמו בתוך 30 ימים וישאו ריבית והצמדה החל מיום 01/03/19 ועד לתשלומם בפועל.

באותו פירסום של ב' אותו שיתף המשיב, מופיעה תמונתה של המתלוננת ע' ולצידה נכתב בין היתר כך: "אז ככה משהו לפני שבת!! תכירו את השטן בהיתגלמותו!!! זו ע.ה. פקידת סעד לחוק נוער ב.... (שם העיר) כן זו שחטפה לי את הילדה שלי..." עוד נכתב באותו פירסום לצד תמונתה של המתלוננת ע': "תכירו ע.ה – חוטפת תנוקות מ... (שם העיר) ע.ה. חטפה ל... (השם המלא של ב') את התינוקת הקטנה שלה בגלל? חוב חשמל של 500 שקלים. ע.ה. קיבלה שכונה מהעיתונאי והפעיל החברתי מוטי לייבל". וכן: "ע.ה. יימח שמה וזכרה הלכה לבכות לבית המשפט וקיבלה צו הרחקה ללייבל מסיבה פשוטה, לייבל לא ספר אותה ואת הבושות שלה היא כבר קיבלה...אז הוא לא טרח להגיע בכלל לבית משפט. כל זה לא משנה את העובדה המובהקת ש...ע.ה. ימח שמה וזכרה חוטפת תנוקות למטרת רווח". וכן: "ע.ה. ימ"ש וזכרה היא בת השטן. הטלפונים של ע.ה. למי שרוצה לבקש ממנה יפה להחזיר את התינוקת של ב' הם: בבית- ... (מספר הטלפון). במשרד החטיפה- ... (מספר הטלפון). למי שמתעקש לדעת את כתובתה לשליחת מכתבי בקשה...יש ב 144". בגין מעשים אלה, יוחסו למשיב במסגרת האישום הששי שתי עבירות: העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין, וכן הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(ב) לחוק הנ"ל. ההליך בבית משפט השלום ופסק-דינו בתמצית בבית המשפט קמא העידו ארבעה עדי תביעה: שתי המתלוננות (א' וע') וכן שוטר ומתנדב משטרתי.

ערעור המדינה מופנה כנגד זכוי המשיב מהעבירה של פגיעה בפרטיות במסגרת האישום הראשון, וזאת בחלופה של "הטרדה אחרת" לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות (יצוין כי המדינה לא ערערה על זכוי המשיב בחלופה של "פירסום תצלום" לפי סעיף 2(4) לחוק האמור).

הראציונאל לכך הוא, שסביר להניח כי ככל שמדובר בתפקיד רם יותר הכרוך ביתר אחריות והשפעה על חיי הציבור, כך תגדל החשיפה האפשרית לבקורת של מי שממלא תפקיד זה. כמו כן, ההנחה היא שעם כניסתו של עובד הציבור הבכיר לתפקידו, הוא נוטל על עצמו את הסיכון כי יהפוך מטרה לבקורת ואף ביקורת נוקבת, בין אם הדבר מוצדק ובין אם לאו.

החלופה השנייה היא זו הקבועה בסעיף 2(4) לחוק, ועניינה: "פירסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפירסום להשפילו או לבזותו". בית המשפט קמא קבע בהכרעת-הדין כי החלופה השנייה הקבועה בסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות ("פירסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפירסום להשפילו ולבזותו") אינה מתקיימת בנסיבות המקרה דנן.

לצד זאת, הנשיא שמגר היתייחס לסוגית הקף ההתפרשות של הביטוי "הטרדה אחרת" בסעיף 2(1) לחוק, וקבע בעיניין זה את הדברים הבאים: "מהי הטרדה אחרת? דומה, כי זו יכולה לכלול, למשל, מעשה מקובל למדי של צעירה [כך במקור] גלויה וצמודה ואף הפגנתית אחר אדם אחר, בכל מהלכיו, שאיננה בגדר מעקב סתר אלא עיקוב גלוי. דומה לכך המשמרת הצמודה ( picketingבלע"ז), הניצבת ליד ביתו של אדם או סובבת על פתחו. מעשה כמתואר עלול להדיר אדם משלוותו, מהרגשת הבטחון האישי שלו ומתחושתו, כי הוא יכול לנהל את חייו לעצמו, בלי שענייניו הפרטיים הופכים לתצוגה לאחרים, ובכך הטרדה שבמעשה והפגיעה בפרטיות העולה ממנה. כמובן, אין כאן כל ניסיון למצות את תאור משמעותו של הביטוי כי אם אך רצון להדגימו". (שם, עמ' 853) הינה כי כן, מדבריו של הנשיא שמגר עולה בבירור כי בנגוד לטענת הסנגורית, עבירת הפגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(1) סיפא לחוק אינה מוגבלת אך לחשיפת פרטים אישיים או אינטימיים על הזולת.

בהיתחשב בכך, יש הטוענים כי בזכות לפרטיות כשלעצמה אין כדי לאיין את הזכות הנגדית להשתמש במרחב הצבורי לצורך העברת מסרים, לרבות בדרך של פעולת מחאה ליד ביתו הפרטי של עובד הציבור.

...

עם זאת, אנו סבורים כי לאופן הביקורת והמחאה יש גבול, וכי בהתקיים המבחנים שפורטו בפסק-דיננו אין לאפשר מצב בו תתנהל רדיפה אחר עובד הציבור בקשר לתפקידו הציבורי אשר תגיע עד לפתח ביתו, ותמנע ממנו ומבני משפחתו את הזכות שביתם הפרטי יוותר מבצרם.

בהתאם למבחנים שנקבעו, מצאנו להרשיע את המשיב בעבירה של פגיעה בפרטיות.

ערעור המדינה לגבי האישום הראשון מתקבל, באופן שאנו קובעים כי המשיב יורשע במסגרתו בעבירה של פגיעה בפרטיות.

כעולה מטיעוני הצדדים, שמה של התובעת כבר הוסר מאתרו של הנתבע, אלא שהתביעה הנה לשכר/פיצוי בגין השמוש שנעשה בעבר, ממועד פיטוריה ועד להסרה בפועל, כאשר לצד זה עותרת התובעת כאמור לצוו אשר יורה לנתבע להסיר את התמונות בהן היא מצולמת ואשר עדיין מופיעות באתרו.

סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") קובע כי "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם רווח" מהוה פגיעה בפרטיות.

פרטיותו של האדם נפגעת בשל השמוש בשמו למטרות רווח בלי שניתנה לשם כך הסכמתו מקום שבו שימוש שכזה גורם לו לנזק נפשי.

לכך יש להוסיף, במאמר מוסגר, כי סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לפסוק פיצוי מכוח העוולה הנזיקית של פגיעה בפרטיות בנגוד לחוק הגנת הפרטיות אינה חד משמעית (ר' דיון לעניין זה בסע"ש (ת"א) 42405-02-21‏ סיגל אבישי - מועצה מקומית כוכב יאיר צור יגאל, ניתן ביום 8.5.2022, פסקות 50-52 לפסק הדין).

...

לאור האמור לעיל, נוכח הקשיים הרבים העולים מהם, איננו מקבלים את תחשיביה של התובעת.

כאמור, מסקנתנו לפיה אין לקבל את תביעתה של התובעת ברכיב זה מתבססת על הפירוט והחישובים שהגישה התובעת במנותק מאלו של הנתבע, כאשר הגענו למסקנה כי לא ניתן לקבל את חישוביה.

סוף דבר תביעת התובעת נדחית ברובה, להוציא הפיצוי שנפסק כאמור לעיל, כך שהנתבע ישלם לתובעת פיצוי בסך 5,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה לעובד, שישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.