שימוש בשיטות עבודה של המעסיק על ידי עובד לשעבר

בית הדין הארצי קבע באילו מקרים ניתן לאכוף את תניית הגבלת העיסוק בחוזה עבודה? נקבע כי "חופש עיסוק ותחרות חופשית אינם עקרונות מוחלטים. כנגדם עומדים אינטרסים של כלל החברה ושל המעסיק הקודם הראויים אף הם להגנה. על החברה להגן על קניינו הרוחני של המעסיק, בפרט מפני עובד שיעשה בו שימוש שלא כדין. כמובן, שעיקר ההגנה נעשה באמצעות רישום פטנטים או זכויות יוצרים. אולם, מערכת המשפט מגנה על קניינו של המעסיק גם בעת דיון בתובענות, שמטרתן להגביל עובד שעבד אצל מעסיק מלמסור סודות מסחריים השייכים לו." נקבע כי הגבלת עסוקו של העובד תתאפשר באם יוכח: 1) שהעובד נחשף ל"סוד מסחרי" השייך לחברה בה עבד.

לא כן לגבי סודות מסחריים מיוחדים האופייניים לעסק ספציפי, אשר השמוש בהם על ידי העובד עשוי לגרום נזק למעסיק.

בעניינינו, בחוזה העסקה בין התובעת לבין העובד תחת הכותרת "סודות החברה" נרשם: "העובד מאשר כי תפקידו חייב את החברה למסור לידיעתו מידע רגיש וסודי בקשר לעסקי החברה ו/או עסקי לקוחותיה, וכי הוא נידרש לשמור על מידע זה כמידע סודי ולנקוט בו בכללי זהירות וסודיות. העובד מתחייב לא למסור לאחר או לעשות כל שימוש בידע, בשיטת עבודה, מחירים מסמכים, תנאי העסקת עובדים ושמותיהם ובכל מידע או מיסמך הנוגע לעסקיה של החברה או לעסקי לקוחותיה.

גם במקרה זה, טוענת התובעת כי ה"גורם" להפרת החוזה בינה כמעסיקה לבין עובד לשעבר שלה, הוא צד חצוני לחוזה העבודה, שגרם במעשיו או במחדליו, להפרת החוזה בינה לבין העובד (דב"ע נא/3-96 יעקב סימס - בנימין יוחננוף, פד"ע כד, 199).

...

לפיכך, בהתאם ובכפוף להוראות החוק והפסיקה אנו קובעים כי מדובר בהתחייבות עירומה לאי תחרות, שלא באה להגן על אינטרסים של התובעת, מעבר לאינטרס אי התחרות "כשלעצמו", ולכן דינה של תניה זו בחוזה העסקה להיפסל בהיותה נוגדת "תקנת הציבור". לאחר שהגענו למסקנה שעסקינן בתניית אי תחרות 'ערומה' בחוזה העסקה, דינה להתבטל היות שהיא נוגדת "תקנת ציבור". ומשבוטלה תניית אי התחרות, אין הפרת חוזה מצד העובד כלפי התובעת , ומשכך דין התביעה להידחות כנגד הנתבע 3.

לאור האמור, גם התביעה כנגד הנתבעות 1 ו-2 דינה להידחות.

לאחר שבחנו את מכלול הנסיבות בתיק, לרבות קבלת הבקשה לדחייה על הסף ברוב עילות התביעה, סכום התביעה והעובדה כי התביעה נדחתה בכללותה הן מחמת תנייה לא חוקית בחוזה העסקה והן בהיעדר הוכחה בכל מרכיבי התביעה, אנו מחייבים את התובעת לשלם לכל אחד מהנתבעים סך של 15,000 ₪ (סה"כ 45,000 ₪) בגין הוצאות משפט, סכומים אשר ישולמו לכל אחד מהנתבעים בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הוכח כי בחירת הדגמים של החברה עימה מתקשרת המבקשת טרם הסתיימה עובר לסיום העסקת התובע.כמו כן עדת המבקשת גב' שוורץ העידה כי קבצים רבים נושאים את השם תקציב 2017 על כן כלל לא ברור האם בקובץ שהועלה על ידי המשיב הועלה תקציב 2017 או קובץ ששמש תבנית בלבד ללא נתונים, כטענת המשיב בתצהירו.

בפרשת סער נקבע ע"י כבוד הנשיא (כתוארו אז) ברק העקרון לפיו: "ראשית, תניה בין מעביד לעובד, המגבילה את חופש העיסוק של העובד לאחר סיום עבודתו בלא להגן על "אינטרסים לגטמיים" של המעביד היא בטלה בהיותה נוגדת את "תקנת הציבור"; שנית, "האנטרס הלגיטימי" של המעביד – הנותן תוקף לתניה המגבילה את חופש העיסוק של העובד – הוא אינטרס "קניני" או "מעיין קינייני" של המעביד בסודותיו המסחריים וברשימת לקוחותיו (עד כמה שהיא סודית).

בפרשת צ'ק פוינט נקבע על ידי כב' הנשיא (כתוארו אז) אדלר כי: "לתניית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה אישי אין ליתן כשלעצמה, משקל רב. יש לייחס לתניה נפקות רק אם היא סבירה ומגנה בפועל על אינטרסים של שני הצדדים, לקרבות המעסיק הקודם ובעיקר על סודותיו המסחריים, בהיעדר קיומן של נסיבות כפי שיפורטו להלן, ובעיקר בהיעדר "סודות מסחריים", גובר עיקרון חופש העיסוק על עיקרון ההיתקשרות".

הגבלה שכל תכליתה למנוע תחרות בין העובד למעסיקו לשעבר נוגדת את תקנת הציבור וכלל אין צורך לבחון את סבירותה או את מידתיותה של אותה ההגבלה.

נוסף על האמור נקבע בפרשת צ'ק פוינט כי הידע והנסיון שצובר עובד במהלך עבודתו אצל מעסיקו הקודם, לרבות שיטות עבודה, הופכים לימים, לחלק מכישוריו.

...

אין בידינו לקבל את השערת המבקשת המבוססת על הנחה כי משסרב להמשיך לשהות בבתו בימי הודעה מוקדמת לאחר 31.8.16 נעשה הדבר למראית עין ליצור תקופת צינון מלאכותית.

לאור כל האמור אנו קובעים כי המבקשת לא הוכיחה לפחות לכאורה לעת הזו, קיומו של אינטרס לגיטימי המצדיק הגבלת חופש עיסוקו של המשיב קרי, סוד מסחרי, לא הוכיחה קיומה של הכשרה מיוחדת שניתנה למשיב, לא הוכיחה קיומה של תמורה מיוחדת שניתנה למשיב, ולא הוכחה הפרת חובת האמון במידה שתצדיק הוצאת צו מניעה אשר ימנע מהמשיב לעסוק בתחום בו עוסק למעלה מ12 שנות עבודתו האחרונות.

סוף דבר: הבקשה למתן צו להגבלת חופש עיסוקו של המשיב, נדחית.

לענין היחס בין תניה חוזית המגבילה המצאות העובד לשעבר בקשר עם לקוחות החברה לאור שאלת קיום אינטרס לגיטימי למעסיק ציין השופט ברק בענין סער כך: "ישאל השואל: אם תוקפן של תניות להגבלת חופש העיסוק מוגבל אך למצבים שבהם יש למעביד "אינטרס לגיטימי", מה צורך יש בתניות אלה, שכן בדרך הכלל מוגן האנטרס ה"קינייני" או ה"מעין קינייני" של המעביד בלא צורך בתניה מפורשת (ראו בג"צ 1683/93 הנ"ל).

חופש העיסוק אינו ערך מוחלט, המוגבל, בין היתר, כאשר קיים ,סודי מסחרי, המוגדר בחוק עוולות מסחריות תשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), כך: "'סוד מסחרי', 'סוד' - מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובילבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו". על המעסיק נטל השיכנוע, כי עסקינן לכאורה בסוד מסחרי וכי פעילות העובד מהוה לכאורה גזל של סוד מסחרי.

ויודגש: "הידע והניסיון שצובר עובד במהלך עבודתו אצל מעסיקו הקודם, לרבות שימוש בתוכנות, שיטות עבודה, נוסחות, ציוד וכדומה, הופכים לימים, לחלק מכישוריו. כישוריו של אדם הנם קניינו וככלל אין להגביל אותו מלעשות בהם שימוש כרצונו." (הילכת צ'ק פוינט) הידע, הניסיון והכישורים שרכש המשיב במסגרת עבודתו אינם קניינה של המבקשת ולא ניתן להגביל אותו מלעשות שימוש בכישורים אלה.

...

לאחר שמיעת הטענות ועדויות הצדדים, ועיון במסמכים ובסיכומים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

סיכומו של דבר, ניתן בזאת תוקף של החלטה להסכמת המשיבים שלא לעשות שימוש במידע השייך למבקשת בדבר תכניות עסקיות.

פרט לכך, נדחית הבקשה.

במהלך הדיון, נחקר התובע ועדים מטעמו – מנהל העבודה לשעבר, שהנו אחיו של התובע ועובד לשעבר שהנו גיס התובע, הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

הלכה היא ואין עליה חולק, בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובדו.

נפסק לא אחת, כי הטלת אחריות על מעביד בשל הפרת חובת הזהירות הקונקרטית, תעשה רק במקרים בהם שיטת העבודה שהונהגה על ידי המעביד, הייתה כזו אשר לא מנעה מהעובד סיכון בלתי סביר "אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80 וקנין נגד המועצה המקומית בית שמש פורסם ביום 9/11/82).

לטענת התובע בתצהירו, מעולם לא הודרך או ניתנו לו הנחיות או שיטת עבודה בתחום הגינון ולא הוסברו לו דרכי בטיחות בשימוש בכלי עבודה וחומרים, או סיכונים לרבות שימוש בכלי עבודה מסוג מיכל גב לריסוס.

...

לאחר שבחנתי ושקלתי את כל הראיות והנסיבות, אני קובעת שהנתבעת לא הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע, וכי מעידתו של התובע אירעה כתוצאה מסיכונים רגילים וסבירים באזור העבודה, וכפי שהעיד התובע בעצמו בתצהירו, הוא מעד בשל איבוד שיווי משקל, זאת ללא כל קשר לשיטת העבודה או לאי הדרכה והנחיות מתאימות בתחום הגינון.

המסקנה מהאמור לעיל, כי אין לייחס לנתבעת כל אחריות לקרות התאונה ודין התביעה כנגדה - להידחות.

על כן, משלא הרים התובע את נטל ההוכחה, אני מורה על דחיית התביעה.

בהתייחס לתקנות שהוזכרו על-ידי עורך חוות דעת התובעים (היתייחסות שנעשתה למעלה מן הצורך לנוכח הטענה בחוות הדעת הנגדית כי אין תחולה להן לאור מקום היתרחשות התאונה בחו"ל), צוין לגבי הפיגומים כי אין בתצלומים (ששולבו כאמור בחוות הדעת) כדי לשקף את שלב ההקמה של הפיגומים, כשהנחתו של עורך חוות הדעת מטעם התובעים שהפיגום שצולם הנו במצבו הסופי ששמש את העובדים במקום, אינה מבוססת ואינה הגיונית נוכח חוסר אמצעי עליה למשטח העבודה שעל הפיגום והוא הדין לגבי הטענה להעדר גידור.

שמיעת ההוכחות בתיק היתקיימה בפניי ביום 18/3/21 וביום 5/4/21 במסגרתה העידו: התובעת; מר **** פינחסי – שגריר ישראל לשעבר בסנגל ומי ששמש כמתווך בין הנתבעת 1 לבין היזם הסנגלי בקשר עם הזמנת המבנה (להלן: פינחסי); עורכי חוות הדעת מטעם הצדדים בתחום הבטיחות; גב' עירית גרטלר ששמשה מנכ"לית הנתבעת 1 במועדים הרלוואנטיים (להלן: גרטלר או מנכ"לית הנתבעת 1); אינג' מנחם אבירם המשמש כמהנדס קונסטרוקציה מטעם צד ג' 2 (להלן: מהנדס צד ג' 2) וגב' ג'ני יעקב המועסקת אצל צד ג' 4.

על כך אוסיף כי במסמך שנערך בעקבות פגישה משותפת בין הגורמים הרלוואנטיים בקשר עם הפרויקט ובכללם המנוח ונציגי הנתבעת 1 ביום 1/5/14 (מיסמך שעל משמעותו אעמוד בהרחבה בהמשך), לא נאמר דבר על אימוץ שיטת עבודה או אופן בניית רכיב לפי המקובל במדינה זרה ובכלל זה בסנגל.

חבות הנתבעת 2 מכח פוליסת חבות מעבידים; בסעיף ההגדרות של הפוליסה נימנה, בין היתר, "מוות" לאחד או יותר מעובדי המבוטח כ-"מקרה ביטוח". בסעיף א' לפרק ההרחבות של הפוליסה הנ"ל נקבע: "הפוליסה מורחבת לכסות את אחריותו של המבוטח כלפי עובדיו בעת שהותם זמנית מחוץ לגבולות המדינה, בכפוף לדין ולשיפוט ישראלי". בסעיף ו' לפרק ההרחבות נקבע: "פוליסה זו מורחבת לכסות את חבותו של המבוטח כלפי קבלנים, קבלני-משנה ועובדיהם היה והמבוטח ייחשב למעבידם, בתנאי שלא קיים כל ביטוח חבות מעבידים אחר שנערך על ידי המבוטח או לטובתו. לעניין סעיף זה תשונה הגדרת מקרה הביטוח ויכוסו רק ארועים שאירעו תוך כדי ועקב עבודתו/ם בעסק המבוטח." משעה שבמקרה דנן עסקינן במקרה של מוות שניגרם למי שכאמור מצאתי להגדירו כקבלן משנה של הנתבעת 1 ושנשלח מטעמה לאתר עבודה בחו"ל – הרי שלנוכח ההוראות בפוליסת חבות המעבידים ובפרק ההרחבות – יש לקבוע כי קיים כסוי בטוחי לנתבעת 1 בגין מות המנוח.

אין לי אלא להצטרף בעיניין זה אל תהיית הנתבעת 1 בסיכומיה (ר' סעיף 9) ולפיה מדוע כלל היה טעם ברכישת ההרחבה כך שתכלול חבות כלפי קבלנים וקבלני משנה, נוכח זאת שברור כאמור כי האחרונים אינם מוגדרים ממילא "עובדים". פוליסת אחריות צד שלישי ("מהדורת ביט 2013 שקלית"); גם בסעיף ההגדרות של פוליסה זו נימנה, בין היתר, "מוות" כ-"מקרה ביטוח". בסעיף 3 לפרק ההרחבות הוגדר הצד השלישי כך: "כל אדם, שאינו נכלל ברשימות השכר של המבוטח ייחשב כצד שלישי לצורך פוליסה זו, בתנאי שהחבות בגינו אינה מבוטחת בפוליסת חבות מעבידים של המבוטח." גם אם שגיתי במסקנתי לעניין תחולתה של פוליסת חבות מעבידים על מות המנוח, הרי שיש בהרחבה הנ"ל – כדי לספק גם כן כסוי בטוחי בעבור הנתבעת 1 מכח הפוליסה לאחריות כלפי צד שלישי; המנוח כמי שאין חולק כי אינו נכלל ברשימות השכר של הנתבעת 1 נחשב כצד שלישי וככל שיש סתירה בין הגדרה כוללת זו שבסעיף 3 האמור לבין ניסוח ההגדרה בסעיף 1 לפרק ההרחבות של הפוליסה (לפיה היא "מכסה את אחריותו של המבוטח בגין נזקים שנגרמו בחו"ל ע"י אנשים הנשלחים מטעמו מחוץ לגבולות המדינה") – הרי שסתירה זו פועלת לרעת הנתבעת 2 כמנסחת הפוליסה.

...

על רקע האמור, עתרו התובעים לפיצוי כתלויים וכיורשים, ובין היתר, לראשי הנזק הבאים: הפסדי הכנסה; הפסדי שכר; הפסדי פנסיה; הפסדי תמיכה; כאב וסבל ועוד.

כן, תשלם הנתבעת 1 לתובעים (באמצעות הנתבעת 2) שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 24% וכן הוצאות משפט שהוציאו התובעים (לא כולל ההוצאות בהן הכרתי כאמור בסעיף 41(ה) לעיל).

ההודעה של הנתבעת 1 כנגד צדדי ג' 2 ו-3, נדחית.

ההודעה של הנתבעת 1 כנגד צד ג' 4 נדחית, ובנסיבות העניין (ובין היתר לאור זאת שיוצגה על-ידי ב"כ הנתבעת 2) בחרתי שלא לעשות צו להוצאות.