שימוש ברכב לצורך קבלת טיפול רפואי, בכפוף להצגת אישור רפואי

העובדת מועסקת כמטפלת במעון החל מיום 9.8.16 במסגרת תקופת ניסיון, בכפוף להוראות חוזי העסקה מיוחדים, שהוארכו מעת לעת למספר חודשים בכל פעם (נספחי ת/1 לבקשה).

לבתה של המבקשת, כבת 16, ניתן טפול רפואי ביום 7.9.17 במוקד רפואי חיאן בשעה 15:05 (סיכום רפואי צורף כחלק מנספח ת/4 לבקשה), בשל תלונה של איבוד הכרה וכאבי ראש.

עוד הוצג בפנינו אישור רפואי לפיו העובדת עצמה נבדקה בקופת חולים לאומית ביום הארוע, 7.9.17, בשעה 9:28 בשל תלונות על כאבים בחזה ואשר בסיומה ניתנה לה הפניה לחדר מיון (אישר רפואי קופ"ח לאומית חלק מנספח ת/4).

עוד הוסיפה כי גם האחות המועסקת במקום ידעה על יציאתה הבהולה ממקום העבודה, שכן פגשה אותה בעת יציאתה מהמעון ואף איפשרה לה לעשות שימוש ברכבה.

כנימוק לשימוע צוין "יציאה מהמעון ללא קבלת אישור והפקרת דיירים". ביום 18.9.17 נערך שימוע בנוכחות מנהלת המעון, הגב' אילנה גורש רכזת המשמרת והגב' אנט וקנין, רכזת משאבי אנוש.

...

בנסיבות המקרה כאן, אנו מקבלים את גרסת המבקשת כי ביום האירוע קיבלה הודעה דחופה, קיצונית ומטרידה.

השיחה הראשונה היא שיחת בירור, ולא שימוע לפני פיטורים, ולכן לא מצאנו כי העובדה כי העובדת לא זומנה בכתב לשיחת זו ולא נוהל פרוטוקול מלא של השיחה – מהווה פגם היורד לשורשו של הליך הפיטורים.

בהתחשב במחלוקות בין הצדדים בשאלת תוצאות השיהוי – האם משרתה של המבקשת אוישה – לא מצאנו להכריע בעניין זה, הגם שאך סביר להניח כי משרתה של המבקשת כמטפלת במעון לא הותרה בלתי מאוישת לאחר כחודשיים.

לאור כל האמור והמפורט לעיל, הבקשה נדחית.

] ביום 15.3.2011, כחודשיים לאחר תחילת העבודה, ניתנה לתובע "הודעה על שינוי בתנאי העבודה"[footnoteRef:5] בשל קבלת כרטיס סיבוס לשימושו האישי בתקופת העבודה.

יודגש כי מצבי הבריאותי טרם השתפר, והנני ממשיך לקבל טיפולים רפואיים.

עם קבלת הסכומים האמורים, אין לי ולא תהיינה לי כל תביעות או טענות כלשהן כלפי החברה בכל הנוגע והקשור ליחסי העבודה שהיו בינינו, לרבות בנוגע להליך הפיטורים, שימוע, טענות בעיניין זכות לקבל תשלום בגין שעות נוספות ושעות עבודה בשבת, שכר, דמי הודעה מוקדמת, פצויי פיטורים, פדיון יתרת חופשה צבורה ולא מנוצלת, דמי הבראה, דמי מחלה, תמורת שעות נוספות, שבת וחג, תשלומים סוצאליים, ניזקי גוף, ביטוח מנהלים וקרן הישתלמות, תוספות מכל מין וסוג, זכויות נילוות, החזר הוצאות לרבות הוצאות רכב וטלפון, הישתתפות בהוצאות, נסיעות, הפרשה לקרנות וכל זכות אחרת המגיעה לי ולא תהיינה לי כל דרישות ו/או תביעות ו/או טענות ומענות כלפי החברה ו/או חברות הקשורות עימה ו/או עובדיה, מנהליה, בעלי מניותיה ויחיד מיחידה וכל הבאים בשמה ובמקומה, מכל סוג שהוא בגין כל עניין שהוא קשור ו/או נובע מיחסי העבודה שהיו ביני לבין החברה ו/או בקשר עימהם ו/או בקשר לסיומם וכי כתב ויתור זה משמש בידי החברה כתב שיחרור והוכחה מוחלטת כי אין היא חייבת לי יותר ולא כלום, בין מכוח חוק ו/או הסכם קבוצי ו/או הסכם אישי לרבות בעניינים המפורטים לעיל.

התובע כתב בכתב ידו את המילים "ינואר, פברואר משכורת" ומחק את הסעיף הבא[footnoteRef:32]: "ידוע לי כי החברה תמחול, לפנים משורת הדין על טענותיה בעיניין שימוש חורג ולא מאושר בסיבוס וכן נטישת מקום העבודה ללא אישור ותסכים לוותר על סכומים שיכולה היתה לשלול ממני ועל הפצוי המגיע לה בעיניין זה וזאת אך ורק בכפוף למילוי מלוא התחייבויותיי בהסכם זה". [32: נספח 11 לתצהיר גב' לב-דגן.

עוד נטען כי התובע לא הציג אישורים רפואיים בתקופת עבודתו, היתעלם משיחות הטלפון של נציגי הנתבעת ולכן יש לראותו כמי שזנח את עבודתו.

...

סוף דבר התביעה נדחית ברובה.

תביעות התובע לתשלום שכר עבודה עבור חודשים ינואר ופברואר 2013, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, הפרשי שכר בגין עבודה ביום מנוחה ועגמת נפש - נדחות.

הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין את הסכומים הבאים: שכר בגין עבודה בשעות נוספות בסכום של 25,914 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.10.2011 ועד לתשלום בפועל.

הנתבעת אינה מכחישה כי ביטחה את הרכב שבנידון אולם טוענת כי הביטוח בתוקף רק בכפוף להצגת רישיון נהיגה בתוקף של הנתבע ולשיטתה זה לא נעשה.

בסיכומי התשובה טענה התובעת כי הנתבעת מעולם לא שלחה מכתב לנתבע בדבר היתנערות מכיסוי בטוחי ובכל מקרה לא הציגה מכתב כזה ולכן קיבלה על עצמה את הכסוי הבטוחי.

אשר לאופן הסגירה של הדלת, מעיון בחוות הדעת עולה כי נרשם בה "ודלת המכונית ניסגרה על האצבע השנייה ביד ימין...". לא מצאתי כי ניתן לייחס חשיבות רבה לתאור זה בנוגע לאחריות לסגירת הדלת, מאחר שהמומחה נידרש לבדוק את מצבה הרפואי של התובעת ולא את נסיבות הארוע ועל כן לא נמצאתי כי אפשר להסיק ממלל זה שתיאורה של התובעת בכתב התביעה אינו נכון.

לא מצאתי כי אישור המישטרה עושה כן, לא מצאתי כי עדות הבת עושה כן או כי הדיווח למומחה מטעם בית המשפט עושה כן. למרות העובדה שהתובעת לא זימנה את בן זוגה לעדות, זימון שהתבקש, מצאתי כי אין בכך בלבד, כדי לשלול את גירסתה של התובעת, אותה מצאתי מהימנה ונתמכת כאמור לעיל, במסמכים הרפואיים הראשונים.

הנכות התפקודית לטענת התובעת נכותה התפקודית גבוהה לאין שעור מנכותה הרפואית נוכח היותה בעלת גן ילדים בו היא נזקקת לעשות שימוש יומיומי בידה הימנית הדומינאנטית.

הנתבעת מציינת כי לא הוצגה שום קבלה על הוצאה כלשהיא וכן מפנה לחוק ההתייעלות במשק לפיו החל מיום 01.01.00 כל נפגעי תאונת דרכים זכאים לטפול רפואי במימון מלא של קופ"ח. מעיון במסמכים הרפואיים שצורפו על ידי התובעת עולה כי לאחר שנת 2014, לא פנתה התובעת לקבל כל טפול רפואי שהוא.

...

אני סבורה כי אין מקום להניח כבסיס השכר של התובעת הכנסה גבוהה מזו, ללא כל נתון שיתמוך בכך.

ככלל, ככל שמדובר בעזרה המקובלת בין בני משפחה, אין מקום לפסוק פיצוי ברכיב נזק זה. במקרה זה, אני סבורה כי בהתחשב בתקופת אי הכושר הארוכה ובהתחשב בכך שמדובר בפגיעה ביד הדומיננטית של התובעת, העזרה שנדרשה הייתה מעבר למקובל בין בני משפחה ועל כן ראוי לפסוק פיצוי.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני מעמידה את הפיצוי המגיע לתובעת על סכום של 156,225 ₪ לפי החישוב הבא: הפסד שכר בעבר 35,000 ₪; גריעת כושר השתכרות 50,000 ₪; הפסד פנסיה 10,625 ₪; עזרת צד ג' בעבר 15,000 ₪; עזרת צד ג' בעתיד 20,000 ₪; הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד 5,000 ₪; כאב וסבל 20,600 ₪; סה"כ: 156,225 ₪ בנוסף אני מחייבת את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪.

לפני מספר שנים עבר המשיב תאונת דרכים עת רכב על אופניים; לדבריו, טופל במשך שנתיים במשככי כאבים, שלא הקלו על כאביו, ולאחרונה (מיום 26.12.20, ועל פי האישור הרפואי שהוצג עד ליום 23.06.21) קיבל אישור לשימוש בקאנביס רפואי, כאשר לטענת המשיב השמוש בו מבוקר ונעשה רק בתקופות בהן סובל מכאבים עזים.

במכלול השיקולים, העריך שירות המבחן, כי קיימת רמת סיכון בינונית-גבוהה להישנות היתנהגות עוברת חוק, אם כי סבר שקשר עם השרות יוכל לצמצם את רמת הסיכון, והמליץ: "לאור חומרת העבירות, נטייתו לצמצם ממידת אחריותו בביצוען, שלילת הצורך בטיפול אינטנסיבי כגון טפול קבוצתי, אפקט הרתעה מצומצם, כוחות אישיים מוחלשים, העידר מיומנות חיים מוקדמות ובונות, היתנהגות לפי דפוסים התמכרותיים של העבר. בנוסף, כיום לאור קבלת אישור לקאנביס רפואי קיים קושי לבדוק האם השמוש נובע מצורך התמכרותי או מצורך רפואי בגינו קיבל את האישור, התלבטנו רבות בנוגע להמלצה בעיניינו. לצד זה התרשמנו מזיקה שהנ"ל מבטא כיום להשתייכות לחברה נורמאטיבית, מאמצים שמשקיע בשנים האחרונות, עובד בצורה עקבית ומוסדרת, מבטא רצון לתיפקוד נורמאטיבי, מצהיר על הפחתה ביחסים עם חברה שולית, התרשמנו מצורך לערוך בחינה אישית ולזהות בעייתיות בהתנהלותו בעבר והשלכות שליליות על ההווה. כמו כן, הבנה בצורך בענישה מרתיעה ומציבה גבולות.

המערערת ביקשה "להחמיר משמעותית בעונשו של המשיב כך שתחת רכיבי השל"צ וצו המבחן ייגזר על המשיב עונש מאסר בפועל למשך 9 חודשים אשר בכפוף להמלצתו החיובית של הממונה יכול וירוצה בדרך של עבודות שירות", זאת לצד רכיבי העונש האחרים שנגזרו.

...

לעומתה ביקש ב"כ המשיב לדחות את הערעור וטען, כי לא הובאה בפני בית המשפט כל עדות או ראיה לגבי סוג הסם שבו הורשע המשיב, על רמת מסוכנותו ועל תופעות הלוואי שלו ("יכול להיות שדווקא הסם הזה הוא עם תופעות פחות ממכרות"); כי אמנם מדובר בסם מסוכן על פי הפקודה, וגם אין חולק שהמשיב הודה בהחזקת "סם מסוכן", אולם משאין כל מידע על הסם האמור, גם לא ניתן לדעת האם הכמות שהחזיק המשיב מספיקה "למנה אחת או 200" ומשכך גם "אי אפשר לקבוע כמה הוא חרג מהמתחם של הצריכה העצמית"; כי חלק מהסמים שנתפסו נועדו לשימושו העצמי של המשיב; כי בכל מקרה היה מקום לסטות לקולא מהמתחם שהציעה המערערת וזאת נוכח התסקיר החיובי שהוגש ("מאז ביצוע העבירה הזאת המשיב עובד, הוא ניתק קשר עם חברה שולית, הוא קיבל כדין להשתמש בקנאביס רפואי, הוא חי חיים נורמטיביים לא נפתחו תיקים, הוא התחיל את עבודות השל"צ. המשיב התארס, שליחתו לעבודות שירות תוציא אותו ממעגל העובדים, המשיב עובד בחשמל, הוא רוצה להקים בית בישראל, למה שנדרדר אותו..."); כי אין צורך כלל להתייחס להערכת המסוכנות שבתסקיר, שכן חרף חלוף הזמן המשיב לא עבר עבירות נוספות, הוא ממשיך לעבוד ו"בסופו של יום מי שערך את התסקיר הגיע למסקנה שזאת הדרך הנכונה, אני חושב שיש לעודד ולתמוך באנשים מסוג המשיב.

לא מצאנו ממש גם בהנחה, כי המשיב החזיק ב"סמים קלים", כנימוק נוסף להקלה בעונשו, שכן, פקודת הסמים אינה מבחינה בין "סמים קלים" ל"סמים קלים יותר" או ל"סמים קלים פחות".

גם באשר למתחם שנקבע מצאנו כי נפלה טעות מלפני ביהמ"ש קמא, כאשר החזקת סמים מסוכנים שנועדו להפצה (דבר המחוזק בסכום הכסף הנכבד שהחזיק המשיב בביתו), משלושה סוגים שונים, ובמשקלים המפורטים בכתב האישום, אינו יכול להתחיל ממאסר מותנה ומקובלת עלינו יותר עמדת המערערת בעניין זה כפי שהובעה בטיעוניה לעונש בביהמ"ש קמא.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ובהסכמת הצדדים, אנו מקבלים את הערעור וגוזרים על המשיב, בנוסף לעונשים עליהם נדון בביהמ"ש קמא, גם מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים.

בין היתר התייחסה המבקשת לאינדיקציה שהתקבלה בבדיקת נשיפון שנערכה למשיבה, בה נמצא אלכוהול בשיעור של 1,370 מק"ג בליטר אויר נשוף, לעובדה כי המשיבה נמצאה רדומה על ההגה, כשהיא מדיפה ריח חזק של אלכוהול וברכב נתפס בקבוק אלכוהול וכשנכשלה בכל אחת מבדיקות המאפיינים שנערכו לה. לדבריה, אך בנס לא הסתיימה נהיגתה באסון והמבקשת עשתה עימה חסד כשלא הורתה לכל הפחות על שיחרורה בתנאים של מעצר בית והסתפקה בפסילת רישיון הנהיגה.

לדבריו, המשיבה סובלת ממספר בעיות רפואיות שפורטו בפרוטוקול (הוצגו אישורים רפואיים) אשר יש בהן כדי להסביר את רכוז האלכוהול הנשוף שנימצא בבדיקת הנשיפון ואת חוסר היכולת לבצע בדיקת נשיפה בינשוף.

כן טען כי היא זקוקה לרישיונה בשל נסיבותיה האישיות הקשות שתוארו בפרוטוקול והצורך שלה להתנייד לעבודתה, להסעת שלושת ילדיה הקטנים ובהם ילד חולה שניזקק להסעה לטיפולים רפואיים ולצורך נסיעותיה שלה לטיפולים הרפואיים.

דיון והכרעה כפי שנפסק בבש"פ 8161/06 אליעזר גבריאל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 07.11.2006), "בדונו בבקשה להארכת פסילתו של רישיון הנהיגה עד לתום ההליכים, על בית-המשפט לבחון תחילה קיומן של ראיות לכאורה להרשעת הנהג בעבירה המיוחסת לו; ואם מצא כי אלה קיימות, עליו לעבור ולבחון האם נהיגתו מסכנת את הציבור. בגדר בחינה זו, יש לאזן בין שקולי ההגנה על האינטרסים של הנהג הפוגע, ובכלל זה נסיבותיו האישיות המיוחדות, לבין הצורך להגן על שלום הציבור מפני נהיגה המסכנת חיים (ראו ע"פ 3883/04 אבו סיביה נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 11.5.2004, מפי השופטת פרוקצ'יה )להלן – עניין אבו סיביה(. על מסוכנותו של הנהג, ניתן ללמוד, בין היתר, מעברו התעבורתי ומנסיבות הארוע הספציפי גם יחד (ראו בש"פ 759/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 11.2.1999, מפי השופט מצא; בש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 6.11.2000, מפי השופט טירקל)". ראיות לכאורה לגבי מהותן של ראיות לכאורה, נקבע כי " על ביהמ"ש לבחון אם קיים סיכוי סביר להרשעת הנאשם לאחר עיבוד חומר הראיות במסגרת ההליך העקרי. עסקינן בראיות גולמיות לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יוביל לראיות (רגילות) המבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. עוד נקבע כי בשלב מקדמי זה ביהמ"ש אינו נידרש לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי – בכפוף לכך שלא נתגלו פרכות מהותיות וגלויות לעין, המצביעות על חולשה ממשית של התשתית הראייתית הלכאורית" (בש"פ 6573/13 מדינת ישראל נ' איציק אביתר (פורסם בנבו, 10.10.2013)); ו"לא מוטלת על התביעה החובה להוכיח כבר בשלב זה את כתב האישום שכן לא הרי ראיות לכאורה כהרי ראיות להוכחת אשמתו של הנאשם" (ע"ח (מחוזי חי') 10977-05-12 רוני מרקוזון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.05.2012)).

לא בכדי נאמר כי " כאשר אדם נוהג ברכב כשהוא שיכור, כלי הרכב משמש כנשק מסוכן." )רע"פ 1286/11 אמברם נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו, 16.10.2012)).

...

להשלמת הדברים יצוין כי עיינתי בפסיקה אותה הציג ב"כ המשיבה וכי פרט לעובדה שכל פסקי הדין שהוצגו הינם של בתי משפט השלום לתעבורה ואינם בבחינת תקדים מחייב או הלכה מנחה, הרי שגם לגוף הדברים כל החלטה ניתנה בשל נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה (כגון חולשת הראיות, השפעה קלה של האלכוהול, בדיקת מאפיינים תקינה, שיהוי) בעוד נסיבות מקרה זה מובילות לדידי למסקנה הנ"ל. נוכח האמור לעיל אני מורה על הארכת פסילת רישיון הנהיגה של המשיבה עד תום ההליכים נגדה.