שימוש בציוד תמורת דמי שכירות

לכאורה, נידרש הסכם שכירות, על פיו החברה שוכרת מן המערערת את הציוד ומשלמת דמי שכירות עבורו או הסכם הפעלה, שיציין את התמורה המגיעה למערערת, על מתן הרשות להפעיל את הציוד והמכונות על ידי החברה.

כבעלים משותפים בציוד ובמכונות, התמורה היחידה שניתן לצפות היא קבלת דמי שימוש עבור העמדת הציוד לרשות אחר, ולא הגיוני בעיני כי הציוד הועמד לרשות רם אל ולשימושה, ללא תשלום וללא נקיטת אמצעים להבטחת התשלום.

...

לאחר שבחנתי את הכרעת החוב של המפרק ואת טענות הצדדים בכתב ובמהלך הדיון, הגעתי למסקנה שבמקרה זה לא התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בהחלטתו וזאת בשל מספר נימוקים, שיפורטו להלן.

יחד עם זאת, בסופו של דבר הוקצו למערערת שליש ממניותיה בתמורה לסכום סימלי (500 ₪) ובד בבד עם הגדלת הון המניות והקצאת המניות למערערת, פעלו אילוז ואלקובי להקמת חברה חדשה, אליה הועתקה פעילות החברה (רם-אל) וכפי שנפסק בתיקי הפירוק של החברה ושל רם-אל, באופן מהותי מדובר באותו גוף.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור על הכרעת המפרק נדחה.

כתב התביעה שלפניי: בכתב התביעה דידן עותר התובע לחייב את הנתבעת בתשלום בסך של 1,000,000 ₪ וזאת בגין 133 אירועים, צריכת מים וחשמל, דמי שכירות בגין השמוש בציוד לתקופה של שנה ושלושה חודשים, ועוגמת נפש, וזאת בגין התקופה שהחל מחודש 01/04/19 (להלן: "התקופה שלאחר התקופה החוזית").

לשיטתו של התובע, קיימים שני רכיבים: · שכירות של האולם: תמורת דמי השכירות בגין תקופת השכירות החוזית, למשך שנתיים, שהיא למעשה התשלום ששולם לשוכרים הקודמים בשל השפוץ שביצעו באולם (320,000 ₪).

...

במסגרת כתב ההגנה טענה הנתבעת כי דין התביעה להידחות מאחר והתובע לא פנה בבקשה לפיצול סעדים, לא במסגרת תביעת הפינוי ולא במסגרת הליך ההתנגדות ולא ניתן לו אפוא היתר לפיצול הסעדים.

לאמור יש להוסיף את הקביעות של פסק הדין שניתן במסגרת הליך הפינוי וההכרעה בכל הנוגע למחלוקת בעניין תקופת השכירות כפי שהוגדרה בחוזה השכירות לרבות באשר לתשלום שהיה לשלם בגין תקופה זו. בעניין זה יש להידרש לטענות הצדדים, זה בכה וזה בכה, ובשים לב לכך שההליך מצוי בראשיתו, אינני סבורה כי יהא נכון להיעתר לבקשה.

ככל שלא תוגש הודעה מטעם מי מהצדדים, בהתייחס להליכים המקדמיים, עד למועד שנקצב לעיל - אניח כי ההליכים הושלמו ולא איעתר לבקשות בעניין זה. ככל שבכוונת התובע להגיש חוות דעת מטעמו, אני מורה על הגשתה עד לתאריך 18/04/21.

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים.

החל מיום 2.7.18 לפחות, השכיר הנאשם את המבנה לחברת "ארקו אס אן בע"מ", העושה בו שימוש לניהול עסק להשכרת ציוד לאירועים, וזאת בתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך 21,000 ₪ בצרוף מע"מ. החברה משתמשת במושכר כמקום איחסנה, בית מלאכה ומשרד.

...

לפיכך, בסופו של דבר, לא הוכח בענייננו כי קיימת הצדקה להתחשב בתשלום דמי השימוש.

מבלי למעט מכל שנאמר עד כה, אני סבורה שיש לקחת בחשבון במידה מסוימת את הקשיים הכלכליים בעקבות משבר הקורונה, שפרץ לאחר הטלת הקנס.

לאחר כל האמור אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: על הנאשם – קנס כספי בסך 275,000 ₪ או 180 ימי מאסר תמורתו.

כנטען, בינואר 2015 הגיע התובע להסכמה עם הנתבעים 2-3, מחלוף, שהם אב ובנו, כי ייכנסו כשוכרי משנה במבנה וינהלו את המסעדה כנגד תשלום חודשי של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ, סכום אשר כלל את דמי השכירות שבהם היה חייב התובע לפטיט סי ואת דמי השמוש בציוד.

על פי המוצהר, גב' סלמה הבהירה לתובע כי אין לה כל עניין ביחסים שבינו ובין השוכר החדש וכל הסכמה ביניהם לא תחייב את פטיט סי. לטענת סלמה, הנכס הושכר למחלוף תמורת דמי שכירות מופחתים של 7,000 ₪ בתוספת מע"מ ומכאן יש ללמוד כי לא היתה לפטיט סי כל כוונה לנצל את הציוד שהשאיר התובע והיא לא הפיקה כל רווח מן הציוד.

...

יש לקבוע אפוא כי משך כשלושה חודשים עשו הנתבעים שימוש לא רק בתשתית, החוסה תחת סעיף 14 לחוזה, אלא גם במטלטליו של התובע, לרבות ציוד חשמל, כלי מטבח ועוד, וכן בציוד מתכלה של התובע כגון מפיות, סבון, חומרי ניקוי ועוד.

אחריות הנתבעים מכל האמור לעיל עולה כי פטיט סי הפרה חובתה לפצות את התובע לפי המנגנון שנקבע בסעיף 16 להסכם השכירות שנחתם בין התובע לבין קשדן בע"מ, שפטיט סי נכנסה בנעליה.

משקבעתי כי היה על פטיט סי לפצות את התובע בגין השקעותיו בנכס, שסכומן עלה בהרבה על סכום שני השיקים שבמוקד תביעת סלמה, אני קובע כי לא היה מקום לפתוח בהליך הוצאה לפועל נגד אביטן וכי סלמה תישא בכל הוצאות הליך ההוצאה לפועל.

בנוסף, התובע והנתבעת חתמו על הסכם להשכרת ציוד ומוניטין, שלפיו השכיר התובע לנתבעת את המוניטין והציוד בנכס תמורת דמי שכירות חודשיים החל מסך של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ בשנה הראשונה ועד לסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ בשנתיים האחרונות של תקופת האופציה (להלן: "הסכם השכרת הציוד והמוניטין").

כן הוכח שהנתבעת לא יכלה להמשיך לעשות שימוש בנכס לאורך כל תקופת השכירות, דהיינו כולל תקופת האופציה, והיא נדרשה לפנות את הנכס על ידי מחרוזה בתום תקופת שנת השכירות הראשונה, בחודש יולי 2019, כך שההסכם עימה הופר, באופן המצדיק פינוי המושכר והפסקת התשלומים בגינו, ושולל את אפשרות התובע לידרוש ממנה לשלם את יתרת דמי השכירות, ומקל וחומר לאור סעיף 7.5 להסכם השכרת הציוד והמוניטין, שעליו אעמוד בהמשך.

...

ולראייה, הנתבעת לא עזבה את המושכר בחודשים ינואר-פברואר 2019 חרף הפסדיה באותה העת והיא מצאה פתרון חלופי בדמות מכירת העסק לעמית שלי, אלא שפתרון זה נמנע ממנה לאור דרישת הפינוי וסיכול האפשרות לממש את תקופת האופציה שהובטחה לה. הואיל ומדובר בתולדה של מצגי שווא שהוצגו בפני הנתבעת, שמנעו את האפשרות להמשיך להפעיל את העסק במקום או למכור אותו לצד שלישי אשר יממש את תקופת האופציה בהסכם, הגעתי לכלל מסקנה שלא ניתן לראות בכך משום שימוש לרעה בזכות הנובעת מחוזה בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים, כך שלא נפל פגם בהתנהלות הנתבעת.

אשר על כן, מסקנתי היא הנתבעת הייתה רשאית לעזוב את המושכר במועד שבו פינתה, ואין לחייבה ביתרת דמי השכירות, כך שדין התביעות שלפניי להידחות.

סוף דבר לאור הטעמים דלעיל, אני מורה על דחיית התובענות.