לחילופין, בתי המשפט יעשו שימוש בסמכותם לפי תקנה 519(א) לתקנות, ויורו לתובע להפקיד ערובה להוצאות הנתבע, כאשר אותו תובע מתגורר מחוץ לגבולות המדינה ואין ביכולתו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ מהם ניתן יהא להפרע בבוא העת.
יתרה מכך, תקנה 29 לתקנות לבצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי) תשכ"ט – 1968 (להלן: "אמנת האג"), קבעה שתובע שהוא אזרח אחת המדינות בעלות האמנה ושמקום מושבו באחת מהן, לא יצווה עליו בית המשפט, מחמת היותו זר, או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב, או מקום מגורים, ליתן ביטחון או עירבון לפרעון הוצאות המשפט.
...
לטענת המשיבים, יש לדחות את בקשת המבקשים להפקדת ערובה.
משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע, מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן את שלל השיקולים הרלוונטיים".
סוף דבר
לאור האמור והמקובץ לעיל, הנני מורה למשיבה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשים בקופת בית-המשפט בסך של 30,000 ₪ בתוך 30 יום כתנאי להמשך ההליכים.
המזכירות תמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים, לאלתר באמצעות הפקס הידני.