שימוש בסטייה מהיתר ובתוספת בניה ללא היתר

על פי עובדות כתב האישום מיוחס לנאשם, כי במהלך חודש יוני 2018, ביצע הנאשם עבודות בניה בלא היתר במקרקעין הידועים כגוש 19122 חלקה 35 בכפר נחף, שייעודה ברובה מגורים א', חלק ממערב ומדרום ייעודם דרך מוצעת, באופן שבנה עבודות ללא היתר כדלקמן: בניית תוספת של 2 קומת עמודים, בשטח של כ- 60 מ"ר ומעליה ריצפת בטון בגודל של כ- 160 מ"ר (להלן: "העבודה האסורה").

תו"ב (שלום רמלה) 47071-10-10 מדינת ישראל- הוועדה המקומית לתיכנון ובניה שוהם נ' עופר בריש צוקרמן (2.1.2014), הנאשמים הורשעו בעבירה של בנייה שלא כדין בשל פתיחת כניסה נוספת למרתף בית המגורים, פתיחת חלון במרתף בית המגורים, פתיחת כניסה נוספת לקומת הקרקע בבית המגורים, פתיחת חמישה חלונות בחלל גג בית המגורים, וכן בעבירה של ביצוע שימוש במקרקעין הטעון היתר, ללא היתר, בשל הפעלת מרפאת שיניים במרתף בית המגורים בשטח של כ- 80 מ"ר, וזאת בסטייה מהיתר, ושימוש בחלק מקומת הקרקע בשטח של כ- 50 מ"ר ליחידת דיור נפרדת.

...

לאור האמור, בשים לב לנסיבות העבירות אני סבורה כי מתחם העונש ההולם את נסיבות העבירות נע בין קנס כספי בסכום של 8,000 ₪ ועד 20,000 ₪ בנוסף לעונשים נלווים.

לאור האמור ולאחר שנתתי משקל למכלול השיקולים, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: קנס בסך של 10,000 ₪ או חודש מאסר תמורתו.

אני מורה לנאשם להרוס את המבנה כפי המתואר בכתב האישום.

מקרים של בניה ללא היתר או בסטייה מהיתר, שניתן לראות בהם מקרים 'קלים' שניתן להחיל 12 בהם הסדר, הם מקרים של בניה ו/או שימוש המצויים ברף התחתון של החומרה, מבחינת מידת הפגיעה בתכליות התיכנון ושמירת שילטון החוק.

ככלל, מדובר יהיה במקרים של בניה בהקף נמוך, לצרכים פרטיים, כגון: הצבת מחסן, הקמת פרגולה, בניית גדרות, שאינן תואמות את התקנות, או בניית תוספות בניה קטנות בהיקפן.

...

לאחר שנתתי דעתי לכל אלה, וגם לנתוני המקרים המנויים ברשימת ההסדרים המותנים שנערכו ע"י המאשימה בתקופה הרלבנטית (דהיינו, במהלך השנים 2015-2018, מאז שהעבירה בוצעה ועד שכתב האישום בתיק זה הוגש – ר' הרשימה שצורפה לפניית ב"כ נאשם 2 למאשימה ולפרקליטות), מסקנתי היא כי נפלו פגמים באופן התנהלותה כלפי נאשם 2 – כאלה המצדיקים את ביטול כתב האישום עתה.

משהמאשימה לא עשתה כן, דין כתב האישום להתבטל מטעמים של אכיפה בררנית וכך אני מורה.

סוף דבר – הבקשה מתקבלת, כתב האישום כנגד נאשם 2 יבוטל והתיק ייסגר.

מעובדות כתב האישום עולה כי סמוך ליום 29.12.16 הנאשם ביצע בתחום מיגרש 118 בשכונה 33 בעיר רהט (להלן: "המקרקעין"), עבודות בניה ושימוש כדלקמן: א. תוספת למרתף בשטח של כ – 80 מ"ר. ב. תוספת לקומת קרקע בשטח של כ – 100 מ"ר ג. תוספת לקומה א' בשטח של כ – 150 מ"ר. סה"כ תוספת בניה ללא היתר בניה בשטח של 330 מ"ר, זאת בנוסף לבניה בהיתר בשטח 192 מ"ר כמתואר במוצג ת/1.

· פוטנציאל הנזק הוא רב - מבנה שניבנה ללא היתר ובסטייה מהיתר, ללא פקוח הנדסי וללא אישורים מתאימים עלול לגרום נזק רב למשתמשים בפועל ובכוח ולציבור כולו.

...

בענייננו, לא מצאתי כי יש לסטות ממתחם העונש ההולם בין לקולא ובין לחומרא התוצאה נוכח כל האמור לעיל ולאחר ששקלתי את כלל השיקולים הצריכים לעניין, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: חודש מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירה לפי פרק י' בחוק התכנון והבניה.

אני מורה לנאשם להרוס את הבנייה מושא כתב האישום.

שטח כלל תוספות הבנייה 308.5 מ"ר. עוד היתייחס בית המשפט להוראת החיקוק לפיה היה עליו, לדעתו, לגזור את הדין, בציינו כי אמנם עובדות כתב האישום המתוקן מתייחסות לעבירות לפי סעיף 204(א) לחוק, שימוש בבנייה ללא היתר, אך בהוראות החיקוק שבכתב האישום המתוקן, צוין כי מדובר בעבירה לפי סעיף 204(ב) לחוק, שימוש בבנייה בסטייה מהיתר, עבירה בגינה ניתן להטיל מחצית מהעונש הקבוע בחוק לעבירה לפי סעיף 204(א) לחוק.

...

בית-משפט קמא קבע כי לבנייה הנדונה אין היתר בנייה, זאת בהתבסס על עדותו של המפקח יוסי מרום, וכן על האמור בהכרעת הדין הראשונה בעניין זה. לדבריו "כבר בראשית עדותו בדיון האחרון טען הנאשם כי ההיתר לקומת הקרקע הוא זה אשר מתועד במוצגים נ/1-נ/6 - תיק היתר 82/725. בסעיף 20 להכרעת הדין מיום 21.10.2020 דנתי בפריט אישום א(1)(2). עיקרו של הדיון, מסעיף 20(ב) ואילך, התייחס לטענת קיומו של היתר לבינוי (היתר 21132 על בסיס תיק היתר 82/725). כלל המוצגים והעדויות נותחו והוצגו קשיים רבים מאוד המפריכים כל סיכוי (ובמשמע: כל ספק סביר לטובת הנאשם) שההיתר האמור מכשיר את הבינוי מושא ההליך; המסקנה התייחסה בפירוש לכך שההיתר לא מתייחס לאיזה מחלקי הבינוי ולא רק בעניין קומה 2 (הקומה שמעל קומת הקרקע). אין צורך לחזור על האמור שם. ההנמקות בהכרעת הדין מיום 21.10.2020 תקפות גם כעת ומלמדות כי לבינוי מושא דיוננו אין היתר". לגבי המרפסת, התייחס בית-משפט קמא בהכרעת הדין השנייה לכך שכתב האישום מייחס למערער בנייה ללא היתר, ולכך שהוכח כי לא היה היתר לבניית המרפסת, אך מועד הבנייה אינו ידוע ואפשר שעבירת הבנייה התיישנה, ולפיכך הרשיע את המערער בעבירת שימוש ולא בעבירת בנייה.

בסופו של דבר בית המשפט הרשיע בעבירה שצוינה בכתב האישום, לפי סעיף 204(ב) לחוק ובהתאם לכך גם גזר את דינו של המערער.

אשר לטענה בדבר תחולתו של "חוק החנינה" על המבנה – מקובלת עליי קביעת בית המשפט בסעיף 9 להכרעת הדין השנייה, לפיה לא מדובר בבינוי שהיה קיים ושמיש לפני המועד הקובע לעניינו של "חוק החנינה", 5.6.1967.

נוכח כל האמור לעיל, דין הערעור באשר להרשעתו של המערער להידחות.

רקע עניינו של הליך זה בכתב אישום המייחס לנאשם עבירות של בניה ושימוש הטעונים היתר ללא היתר, עבירות לפי סעיף 145 (א) ו-204 (א) לחוק התיכנון והבניה התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), בנוסחו טרם תיקון 116 וכן עבירה של ביצוע שימוש אסור, עבירה לפי סעיף 243 (ה) ו-(ו) לחוק, בנוסחו לאחר תיקון 116.

מקרים נוספים, שנקבע כי ניתן לראות בהם מקרים "קלים", הם מקרים של שימוש בעל אופי לא משמעותי, כגון: שימוש בסטייה מהיתר, שימוש לעסקים קטנים מאוד, כאשר אין בצד שימוש זה פגיעות כבדות משקל בתכליות התיכנון, שמירת שילטון החוק ופגיעה משמעותית בצדדים שלישיים.

התרשומת מיום 7.3.21, אליו הפניתה המאשימה , היא תרשומת בין התובע למפקח הבנייה ותוכנה הוא זה- " יוסי שלום, הבקשה למתן צו הריסה הוגשה בגין בניית תוספת שתי קומות, שכל קומה 22 מ"ר, הנאשם נחקר רק על קומה אחת. הגעתי להסכמה דיונית עם בא כוחו עו"ד מוחמד עליאן לפיה, הנאשם יגיע אלייך להשלמת חקירה לגבי שתי הקומות ולא לגבי קומה אחת ולאחר מכן נגיש הודעה בהתאם, להמשך ניהול ההליכים בתיק אם המשך צו הריסה – או כתב אישום בגין שתי קומות ולא קומה אחת" (ראה פרוט' מיום 22.1.24, עמ' 8 שורות 26-30).

...

כך למשל, בתו"ב 33830-08-18,עיריית בית שאן נ' רווח, [פורסם ב"נבו"], 11.3.19), תיעדה המאשימה בתרשומת פנימית את הפעלת שיקול הדעת ובחינת התאמת נסיבות המקרה להסדר מותנה (אם כי בסופו של דבר לא מצאה לכך מקום).

גם בתו"ב 11804-16-15, פמ"מ נ' טובול [פורסם ב"נבו"], 7.4.16 מצא בית המשפט כי אין מקום להתערב בשיקול דעת התביעה שלא להציע הסדר מותנה, לאחר שהמאשימה הבהירה כי שקלה את האפשרות אולם לאור שורת טעמים עליה הצביעה (ראה בסעיף 19 לפסק הדין), לא מצאה לכך מקום.

התוצאה היא אם כן כי בנסיבות במקרה היה על המאשימה לשקול הסדר מותנה והיא לא עשתה כן. לפיכך ולאור ההסכמה הדיונית לפיה ככל שתתקבל טענה זו יבוטל כתב האישום- אני מורה על ביטול האישום.