אף הפסיקה עליה הסתמכה התובעת בטענותיה נוגעת לנסיעה במהלך העבודה ולצרכיה ומבחינה בין נסיעה אל העבודה וממנה לנסיעה במהלך העבודה, וכך נאמר בעיניין חזיזה:
"כעיקרון, נושא החזר הוצאות הנסיעה לעבודה וממנה, להבדיל מבצוע נסיעות במהלך העבודה לצורכי העבודה, מוסדר על ידי צו ההרחבה בדבר הישתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה... הרציונל העומד בבסיס צו ההרחבה הוא, שלהבדיל מנושא הקצאת רכב לצורך ביצוע העבודה או הישתתפות בהוצאות אחזקת רכב לצרכי העבודה, צו ההרחבה מקנה לעובד זכות נורמאטיבית להישתתפות מעבידו בהוצאות שהיו לו בקשר עם הגעתו לעבודה וחזרה ממנה. אלא מאי, הזכות בה מדובר איננה זכות להשבת ההוצאות שהיו לכל עובד לפיה סוג אמצעי התחבורה בו השתמש, אלא זכות להשבת הוצאות הנסיעה, מחושבות לפי תעריף נסיעה בתחבורה ציבורית, ואף זאת בכפוף למכסה מכסימלית שנקבעה בצו ההרחבה, וללא קשר לאמצעי התחבורה שהשתמש בו העובד. מכל מקום ההגיון העומד בבסיס ההוראה הנ"ל, הנו אותו הגיון שבבסיס צו ההרחבה, לאמור, שהתגמול לעובד הוא בגין הוצאות נסיעה מחושבות לפי תעריף נסיעה בתחבורה ציבורית, ולא לפי אמצעי התחבורה בו השתמש העובד בפעל לצורך הגעה לעבודה וחזרה ממנה."
[ראו והשוו: תב"ע (ארצי) 3-153-נה תמר קריצלר - מלכה אוחיון, פד"ע כט(1) 192 (1995) בו אף מקום שבו עבדה העובדת בפיצול יומי, כך שנדרשה לבצע נסיעות אל העבודה וממנה פעמיים ביום, קבע בית הדין כי אין להורות על כפל תשלום לנוכח מיגבלת התשלום הקבועה בצו ההרחבה].
לאחר שבחנו נתונים אלה ולאור הכלל כי אין מניעה להגיע להסכמה כחלק מחוזה העבודה כי העובד יביא עמו לעבודה כלי רכב וכי השכר יכלול את השמוש בכלי הרכב ובילבד שהשכר יגלם את עלות השמוש בכלי הרכב, הגענו למסקנה כי על הנתבעת להשלים לתובעת החזר הוצאות הרכב בגין שימוש בו בקילומטרים אשר בהם הודתה ובשעור של 1.8 ₪ לכל קלומטר, וזאת מהטעמים הבאים:
התובעת ידעה כי היא נידרשת לעשות שימוש ברכבה הפרטי לצורך ביצוע העבודה, הן במועד החתימה על הסכם העבודה והן לאורך ארבע שנות עבודתה בנתבעת.
כל ראשי הצוותים יש להם שיקול מלא לחלק את החשבונות בהתאם למה שמשקיע החוקר שעובד באותו תיק, ולכל עובד יש את הזכות המלאה והלגיטימית, יש לו קודם כל את החובה לבדוק את החשבונות ויש לו את הזכות הלגיטימית ודלת פתוחה לבוא, בין אם זה לראש הצוות ובין אם זה אלי או לאשר, ואם יש לו טענה הוא תמיד מוזמן להעלות אותה ותמיד תמיד פותרים את זה לשביעות רצונו, גם אם זה על חשבון המשרד.
...
על כן, משאלו הם פני הדברים אנו דוחים את הטענה כי התובעת פוטרה, או כי יש לראות בהתפטרותה כפיטורים, ומקבלים את הטענה כי התובעת התפטרה, ללא מתן הודעה מוקדמת.
התוצאה אפוא כי התביעה ברכיב השלמת פיצויי פיטורים אף היא נדחית.
סוף דבר
התביעה מתקבלת בחלקה.