שימוש במצלמות מעקב אחרי עובדים מתי מותר למעסיק

לא ניתן לדעתנו במסגרת כתב תביעה המוגש לבית דין זה לבקש הגנה מראש מפני היתנהלות עתידית של המעסיק אל מול המעביד (כך במקור), לרבות נקיטה בהליכים להפסקת עבודה, ועל כן אף דינו של סעד זה להדחות, מבלי כל צורך להתייחס למשמעותם של אירועים כאלה ואחרים שהתרחשו לאחר הגשת התביעה; שלישית כפי שכבר ציינו קודם לכן, אין ספק שקיימת כיום מערכת יחסים עכורה מאד בין התובעת לבין הממונה הישירה עליה, גב' תאומים, שדורשת היתייחסות מצד ההנהלה ויתכן שאף מחייבת מציאת תפקיד חלופי לתובעת.

על פי הנחייה מס' 5/17 של רשם מאגרי המידע בעיניין שימוש במצלמות מעקב במקום העבודה ובמסגרת יחסי עבודה: "הקלטות ממצלמה שהתקין המעסיק לבקרת כניסה למפעל, למטרות ביטחוניות או לשמירה על שלום העובדים, אינן יכולות לשמש אותו למטרת ניהול ומשמעת כגון בחינת ההספק של העובד, או תעוד משך ההפסקות שהוא נוטל. שימוע חורג כזה בצילומים מפר את הוראות סעיפים 2(9), 8(ב) ו-11 לחוק הגנת הפרטיות, וממצאים שהושגו באמצעותו גם עלולים להפסל כראיה בבתי המשפט, בהתאם לסעיף 32 לחוק". הראיות להן טוענת המשיבה הן צילומים משערי הכניסה לנתב"ג ו/או לחצרי החברה, ולא ניתן עד עתה הסבר מניח את הדעת כיצד יש למשיבה גישה למאגרי המידע של נתב"ג. המסמכים הוגשו באמצעות גב' מלכין, אך עלה מעדותה שהיא לא ערכה בעצמה את הבדיקה, אלא היא נעשתה על ידי עובד שלה בשם ויטלי (שלא העיד במשפט).

...

חברי הוועדה התרשמו מן הראיות שהוצגו לפניהם והגיעו למסקנה כי המבקשת ביצעה מעשים שלא כדין.

זאת, מבלי להתייחס כלל וכלל לטענות המשיבה בנוגע לימי היעדרות של המבקשת בשל מחלתה או מחלת קרובי משפחתה - שכל עוד לא הוכח אחרת, אנו מקבלים כמוצדקים.

לסיכום: נוכח כל האמור לעיל, אנו דוחים את הבקשות לסעדים זמניים כנגד המשיבה.

מצפייה בסרטוני האבטחה של משרד הנתבעת 1 מיום 31.10.16, אשר צולמו ללא הקלטת קול, ניתן לעקוב אחר האירועים המרכזיים הבאים (ההפניה לשעות כפי שמופיעות בצילומים): 12:08 – תחילת הסירטון.

לאחר שקילת הראיות שהוצגו לפנינו, שוכנענו כי התובעת פוטרה מעבודתה, ולא התפטרה, ואלה נימוקינו: מהתרשמותנו מן הצילומים, ותוך שברור כי ההתרשמות מוגבלת לראייה חזותית ללא שמע, כאשר התובעת יצאה את המשרד ולכאורה הודיעה על התפטרותה לא ראינו כי התובעת צעקה או השתמשה בתנועות ידיים מאיימות.

במקביל הודגש כי לא די באמירה או מעשה שנעשו ב"עידנא דריתחא" כאשר בסמוך לאחר מכן הבהיר הצד הפועל כי לא התכוון לכך, שכן "יחסי עובד-מעביד, המתקיימים משך זמן ממושך וקשורים לזכויות וחובות, אינם ניתנים לניתוק על ידי דברים שנאמרו ללא יישוב הדעת, מבלי כוונה או מחשבה" (דב"ע (ארצי) נד/3-220 רחל גולן - אבינועם לוי, פד"ע כח 377 (1995); כן ראו את ע"ע (ארצי) 184/03 עין בר מפעלי אפיה בעינת - דוד יוסף (8.6.06); להלן: עניין עין בר)".

לעומת זאת, בחקירתה הנגדית של הנתבעת 2 היא הבהירה כי לא צפתה במצלמות והעידה אודות העילה לבקשתה לערוך חפוש בכליה של התובעת, כך: "ש. למה דרשת מהמאבטחים, לחפש בכיסים של התובעת, כדי להשפיל אותה?

...

סיכום לאור כל האמור, מתקבלת התביעה ברובה.

התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית.

מאחר שהנתבעת 2 היא מנהלת ובעלים יחידה של הנתבעת 1, וההשתלשלות המשפילה שתוארה בפסק הדין הייתה תחת אחריותה ומעשה ידיה, לא מצאנו לזכות אותה בפסיקת הוצאות.

אשר לטענת התובע כי חלוקת טפסי ההצטרפות להסתדרות הוותה את עילת הפיטורים או הוותה את הטריגר להחלטה, אין בידינו לקבלה, כפי שנבהיר להלן: אין חולק שמיד לאחר חילופי הדברים בין התובע לבין המנכ"ל ביום 1.9.16 הודיע המנכ"ל כי בכוונתו לזמן את התובע לשימוע לפני פיטורים וכי במועד זה טרם ביצע התובע כל פעולה או בירור הנוגעים לניסיון לארגן את העובדים במסגרת של ארגון עובדים יציג.

נסביר: הנתבעת טענה באופן מפורש ומפורט כי דרשה מהטכנאים להפעיל את שירותי המיקום בטלפון הסלולארי על מנת שתוכל לעקוב אחר מקום המצאם במהלך יום העבודה, באמצעות תוכנת "טראפיק" בה היא עושה שימוש במיוחד לצורך זה. לטענתה, התובע מיאן לפעול בהתאם להוראה, כך שלא היה באפשרותה לוודא את מקום המצאו באמצעות אותה תוכנה (סעיף 11 לכתב ההגנה; סעיף 9 לתצהיר המנכ"ל).

בסעיף 12 לתצהירו, בו העלה התובע לראשונה את הטענה כי "כימעט" מדי בוקר נסע תחילה לחדר הבקרה, הסביר התובע ש"מדובר בחדר שדרכו ניתן לראות את המצלמות בכל הארץ וניתן ללמוד איזה מצלמה נידרשת לטפול ולאיזה כיוון עליי לנסוע".

בנסיבות אלו, בהיעדר הכחשה עובדתית של הנתבעת אל מול טענת התובע כי חילקה לעובדיה שי לחג בשווי 600 ₪ בחודש ספטמבר 2016 בו עדיין היתקיימו יחסי עובד ומעסיק עם התובע ומשלא נימסר כל נימוק למניעת השי מהתובע ובכלל זה לא העלתה הנתבעת כל טענה להעדר זכאות, אנו מקבלים את התביעה ברכיב זה. סוף דבר על יסוד כלל האמור לעיל אנו דוחים את התביעה, למעט בסוגיית השי לחג.

...

הכרעה כעולה מכלל החומר הראייתי שבפנינו, לרבות העדויות שנשמעו, הגענו לכלל מסקנה כי הסיבה העיקרית לפיטוריו של התובע הייתה התנהגותו אשר הממונים עליו ראו אותה כחצופה ומתריסה, ללא קבלת מרות הממונים עליו.

על יסוד כלל האמור לעיל, אנו דוחים את הטענה כי התובע נדרש להתייצב מדי יום בחדר הבקרה בתחילת יום העבודה ובסיומו.

אנו מקבלים את טענת הנתבעת כי ניכוי 45 דקות מכלל יום העבודה, שהחל בשעת היציאה מהבית והסתיים בשעת החזרה לבית, בשים לב למגורי התובע באור יהודה ולמשרדי הנתבעת בחולון, בנסיבות בהן עבודתו של התובע החלה והסתיימה פעמים רבות אצל לקוחות ברחבי הארץ, הינו ניכוי סביר, שאין הצדקה כי נתערב בו. לפיכך אנו דוחים את התביעה לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי שכר לתובע.

בנסיבות אלו, בהעדר הכחשה עובדתית של הנתבעת אל מול טענת התובע כי חילקה לעובדיה שי לחג בשווי 600 ₪ בחודש ספטמבר 2016 בו עדיין התקיימו יחסי עובד ומעסיק עם התובע ומשלא נמסר כל נימוק למניעת השי מהתובע ובכלל זה לא העלתה הנתבעת כל טענה להעדר זכאות, אנו מקבלים את התביעה ברכיב זה. סוף דבר על יסוד כלל האמור לעיל אנו דוחים את התביעה, למעט בסוגיית השי לחג.

בתצהיר התשובות של התובע לשאלון מיום 10/9/12, מסר התובע "לא הייתה לי הכשרה מקצועית, זמן קצר לפני התאונה התחלתי לעבוד בפחחות וצבע וללמוד מיקצוע זה". לשאלה מי היה מעבידו, השיב "קבלתי תלוש משכורת מר ג' ש", ציין כי החל לעבוד אצלו ביום 14/3/11, עשה שימוש בטינר כפי שהיה מקובל במוסך וכי לא קיבל שום הדרכה.

התובע אישר כי הניקיון מבוצע בעזרת סמרטוט אותו טובלים בטינר, או ששופכים עליו הטינר, ומסר כי עשה שימוש בסמרטוט בשתי ידיו, אך לא ידע להסביר מדוע אין רואים במצלמות האבטחה כל סמרטוט בידו הימנית, עת עמד מאחורי הרכב עם קופסת הטינר אותה נטל משולחן צדדי.

סיכום ביניים - שלבי הצביעה של הרכב והשמוש בטינר - ניתוח הראיות לאחר שבחנתי את עדויותיהם של התובע, זוב, בן שושן, זיגלמן, ש' ופורסאן, אני רואה לקבוע כי שלבי הצביעה של הרכבים הם כמתואר על ידי ש' ועדי ההגנה האחרים, כפי שמסר גם התובע בשלב הראשון, זאת מפני שגירסתם - על אף היותם בעלי דין ועדים מעוניינים - לא נסתרה.

טסלר העיד כי לאחר הדיווח למפקח עבודה, מספר חודשים לאחר עריכת הדו"ח, רשם לעצמו הערה לצורך מעקב, מבלי להשלים את הבירור.

משנטען בפני ש' כי העסיק את עובדיו, לרבות התובע, מבלי לדאוג להם לביטוח ולהדרכה, השיב "כשעובדים במקצוע הזה יומיים, זה כבר הדרכה, לא צריך יותר. יודעים שטינר נשרף, חומר דליק, יודעים את סדר העבודה, מה אסור... לא בעל מיקצוע כמה שנים במקצוע. אחד מתחיל הוא יודע כבר שזה אסור וזה מותר. שם מה שיש לנו אין שם שום סכנה בעבודה שלנו... מקרה כזה לא קרה... אני 40 שנה במקצוע. שטינר לבד יידלק? לא קיים". (עמ' 187, ש' 1-5; עמ' 196, ש' 23-25).

...

לפיכך, הטענה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי נדחית בזה.

אולם במקרה דנן, סבורני כי יש לתת ביטוי משמעותי לאשמו המוסרי הגבוה של התובע, לתרומה הבולטת והמכרעת שלו לאירוע וממילא לנזקו.

סוף דבר התביעה נדחית, אפוא, וכך גם ההודעות לצדדים השלישיים והרביעים.

כן הפיץ התובע מודעת דרושים בשם ל.ס. כמי שמחפש עובדים ול.ס. הוטרד רבות אף בשל כך. בנוסף לכך, העסיק התובע עובדת חדשה והשתמש בפרטיו של ל.ס. לצורך העסקתה כך שלאחר סיום עבודתה פנה אל ל.ס. במטרה לקבל את משכורתה.

מטענות הצדדים עולה כי בעברו העסיק התובע נשים במתן מענה לשיחות אירוטיות וכן שימוש במצלמות סקס, אלא שהנתבע טוען כי התובע עודנו עוסק בתחום זה. התובע טוען כי אף אם יניח בית המשפט שהוא מעסיק נשים במתן מענה לשיחות אירוטיות תוך שימוש במצלמות סקס, הרי שהדבר מותר מבחינה חוקית בישראל, ואין לנתבע כל זכות לכנות אותו "סרסור" בשל כך. שימוש במושג "סרסור" כלפי אדם הנה אמירה קשה עד מאד, ובמקום כזה, בהתאם לפסיקה הנקוטה, על הנתבע לבסס את טיעוניו להגנת אמת דברתי ברף הגבוה הקבוע בפסיקה, שהרי אין המדובר בכינוי גנאי אשר שגור על לשונו של האדם הסביר.

מנגד, התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק בשל הפרסומים האמור, אך בשל כך שדף הפייסבוק מונה 15,000 עוקבים וכן, קריאת הנתבע לעוקביו לשתף את הסירטון, העצימה בהכרח אף היא, את הקף הפירסום.

...

בפני תביעה לפיצוי כספי בסך 29,000 ₪ בהתאם לחוק איסור לשון הרע (להלן: החוק"), לה מצאתי להיעתר בחלקה, ואסביר.

נוכח האמור הנני דוחה את טענת הנתבע בדבר "אמת בפרסום" ביחס לאירוע השלישי.

סוף דבר: מאחר שחלק מטענות ההגנה התקבלו אין מקום לקבל את מלוא התביעה.

התביעה מתקבלת בחלקה כפי שהוסבר לעיל.