שימוש בממצאי פסק דין פלילי בהליך אזרחי לנזקי רכוש

במוקד פסק דין זה עומדות שתי סוגיות עיקריות הדורשות הכרעה: האחת, האם ניתן לעשות שימוש במימצאי פסק דין פלילי מרשיע במסגרת הליך אזרחי בתביעת נזק רכוש כתוצאה מתאונת דרכים, מכוח סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971; והשנייה, מי האשמים בנזקים שנגרמו לרכב התובעת ומהו שיעור הנזק.

...

התביעה נגד נתבע 3 נדחית בזאת, ללא צו להוצאות.

אשר להודעת צד ג', ומאחר ולא הוגש כתב הגנה מטעם צד ג', אני מחייב את צד ג' להשיב לנתבע 1 את הסכום אותו ישלם לתובעת תוך 45 ימים מיום התשלום לתובעת.

למען הסדר הטוב, ומאחר ואישור המסירה לצד ג' לא נסרק יחד עם סיכומי הנתבע 1, אני מורה לב"כ הנתבע 1 להגיש בשנית אישור המסירה של ההודעה לצד ג' תוך 7 ימים מהיום.

לפניי תביעה כספית על סך 18,571 ₪, שעילתה ניזקי רכוש, שעל פי הנטען נגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 7/6/20, עת הרמזורים בצומת שדרות רוטשילד בתל אביב לא עבדו, רכב התובעים החל לחצות הצומת בזהירות המרבית, או אז הגיח רכב הנתבעת לא ציית לתמרור עצור המוצב בדרכו, פגע ברכב התובעים וגרם לנזקים (להלן: "התאונה").

לעניין זה יפים הדברים שנכבו בת"א 1796/06 האחים שליין בע"מ נ' yamato sewing machine manufacturing (פורסם בנבו): "[...] אינני סבור כי ניתן לקבל מיסמך זה כראיה בתיק. על מנת שמסמך ישמש כראיה לאמתות תוכנו, יש להגישו באמצעות עורכו. המלומד יעקב קדמי מסביר בספרו, "על הראיות" חלק שני 908, 2009 (להלן "קדמי"), כי: 'הגשתו של מיסמך כראיה, מצריכה 'מעבר' בשלושה מישורים הסוגרים כמעגלים אחד על מישנהו: המישור הראשון – הוא מישור זיהויו של המסמך והגשתו פורמאלית – כ'חפץ' – על ידי עד מגיש (ובדרך זו – הוכחת קיומו), המישור השני – הוא מישור הוכחת 'אמתותו' של המסמך לאמור היותו 'אותנטי' ולא מזויף, והמישור השלישי – הוא מישור הוכחת אמתות תוכנו, במקום שהמסמך מוגש לתכלית זו'.

המדובר בפסק דין מרשיע וחלוט בהליך פלילי, שבהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות קביל במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בו שעה שהמורשע הוא בעל דין במשפט אזרחי.

בנוסף, ככל שלא ניתנה רשות לסתור את מימצאי פסק הדין הפלילי, כבעניינינו, נותר פסק הדין כראיה שלא נסתרה, ואין נפקא מינה מדוע ניתנה ההודאה ומה היו שקולי הנאשם להודות בעובדות (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ‎ ‎נ' סילביה בוחבוט, פ''ד מא(4) 327 (1987)).

...

בשולי הדברים אם כי לא בשולי חשיבותם, יצוין כי אף לאחר ששמעתי את גרסתו של נהג התובעים, לא מצאתי כי יש להטיל אחריות ו/או אשם תורם על כתפיו ואבהיר.

לאחר ששמעתי את עדותו, כמו גם עיינתי בטופס ההודעה שהוגש על ידו ובחוות הדעת השמאית, לא מצאתי כי ניתן לקבוע כי נהג באופן לא סביר וכי יש מקום להטיל עליו אחריות ו/או אשם תורם.

אשר על כן, לסילוק סופי ומוחלט, של כל תביעות התובעים נגד הנתבעים, ישלמו הנתבעים לתובעים סך של 18,571 ₪, נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, אגרת בית משפט כפי ששולמה וכפי שתשולם וכן שכ"ט עו"ד בסך 3,260 ₪.

בית המשפט המחוזי בחן בהחלטתו את פסק הדין הפלילי שניתן בעיניינו של המערער, וקבע כי הממצאים המרשיעים שנקבעו בפסק הדין קבילים כראיה, וכי אלה מקימים למערער חבות בכפל מס לפי סעיף 50(א) לחוק מע"מ. בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה את בקשת המערער להבאת ראיות לסתור את מימצאי פסק הדין, משלא הוכח כי ההסתמכות על מימצאי ההליך הפלילי תיגרום למערער עוות דין.

תמצית טענות הצדדים המערער שב וטוען כי בנסיבות עניינו היה נכון וראוי לוותר על גביית מס כלשהו, בין אם בשל העונש שהוטל עליו בהליך הפלילי, בין אם בשל מקומו "השולי" בפרשיה העבריינית, ובין אם בשל הקפו הרחב של חילוט רכושו במסגרת ההליך הפלילי, אשר כלל כספים, נכסי נדל"ן וכלי רכב.

המערער מוסיף ומעלה לעניין זה שורה של טענות המופנות כלפי הממצאים העובדתיים שנקבעו בעיניינו בפסק הדין הפלילי, ואומצו בהליך האזרחי מושא העירעור.

ברי כי הקף הונאת רשויות המדינה והנזקים שהוסבו בעטיה לקופה הציבורית אינם עולים בקנה אחד עם המקרים החריגים שלהם נועדה סמכות ההפחתה.

יחד עם זאת, באשר לשימוש בסמכות שבשיקול דעת לוותר על כפל המס, היצטברות הנסיבות של אמירתו של בית המשפט שדן בהליך הפלילי, הסכמתה של המאשימה שדברים אלו ייכתבו בגזר הדין, ויתר נסיבות העניין, היו מצדיקות שמנהל מס ערך מוסף ישקול בכובד ראש לעשות שימוש בסמכות לוותר על כפל המס, ואולי אף מצדיקות היתערבות שיפוטית בהיעדר טעמים כבדי משקל שלא לעשות שימוש בסמכות הנ"ל. לגישתי, אף בהנחה של העידר הסכמה מצד המאשימה, ראוי היה שדבריו של בית המשפט שדן בהליך הפלילי יישקלו על ידי מנהל מס ערך מוסף בכובד ראש (ולו מחמת הכבוד המתבקש לפסק דין של בית משפט מחוזי), לעניין שימוש בסמכותו לוותר על כפל המס.

...

סיכומו של דבר: על יסוד כל האמור לעיל, אני סבורה כי עניינו של המערער אינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים הקלה מכוח סעיף 100 לחוק מע"מ. אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו, ולחייב את המערער בהוצאות המשיבה בסך של 10,000 ₪.

השופט י' כשר: לאחר התלבטות, החלטתי לצרף את דעתי לדעתה של חברתי, השופטת ג' כנפי-שטייניץ.

זאת, בהקשר מה שכינה בית המשפט "הגישה העולה מהפסיקה" ולפיה "..אכן, במקרים המתאימים, יש שמצא בית המשפט 'לכייל' את העונשים שהושתו בהליך הפלילי וכדי למנוע מצב בו הענישה הכוללת נושאת אופי בלתי מדתי, להפחית מרכיב הכפל שהושת...". בית המשפט קמא סבר כי במקרה דנן, הואיל וברור כי לא יהיה בידי המערער לשלם אפילו חלק משמעותי מקרן החיוב במס, אין טעם לערוך "כיול" כאמור (וראו סעיפים 58 ו- 59 לפסק הדין של בית המשפט קמא).

במוקד פסק דין זה עומדות שתי סוגיות עיקריות הדורשות הכרעה: האחת, האם ניתן לעשות שימוש במימצאי פסק דין פלילי שאישר הסדר טיעון, במסגרת הליך אזרחי בתביעת נזק רכוש כתוצאה מתאונת דרכים, מכוח סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971; והשנייה, מי האשמים בנזקים שנגרמו לרכב התובע ומהו שיעור הנזק.

...

ב"כ התובע טענה בסיכומיה, כי יש לקבל את התביעה במלואה ולחייב את הנתבע בהוצאות משפט.

בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע אגרת בית משפט בסך 1,247 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,500 ₪.

ההודעה לצד ג' נדחית בזאת.

לאור נסיבות המקרה ולפנים משורת הדין, החלטתי שלא לפסוק הוצאות לצד ג'.

זוהי תביעה כספית בסדר דין מהיר בה התבקש לחייב את הנתבעים לפצות את התובע בגין ניזקי רכוש שנגרמו לרכבו מסוג טיוטה (להלן: "רכב התובע" או "הרכב") בתאונת שרשרת שהתרחשה ביום 1.7.2019 בכביש מס' 85 בה היה מעורב אוטובוס זעיר מסוג פולקסווגן (להלן: "האוטובוס") שבבעלות הנתבע 3 ורכבים נוספים.

אין גם מחלוקת בין הצדדים כי נהג האוטובוס פגע ברכב התובע מאחור, וכי כתוצאה מכך נהדף רכב התובע לעבר רכב פרטי מסוג "קאיה" אשר נהדף לעבר רכב פרטי נוסף מסוג "סוזוקי". כנגד נהג האוטובוס הוגש כתב אישום בבית משפט השלום לתעבורה בעכו בעבירות של היתנהגות הגורמת נזק, נהיגה בחוסר זהירות, אי שמירת מרחק וחבלה של ממש (ת"ד 4230-02-20, מדינת ישראל נ' ח'יר) (להלן: "ההליך הפלילי").

נימוקי יפורטו בתמצית בשים לב לכך שעסקינן בתובענה בסדר דין מהיר (ראו תקנה 82 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018): הלכה פסוקה היא כי פסק דין מזכה בהליך פלילי אינו משמש כראיה לכאורה לאמור בו בהליך אזרחי, זאת בשונה מפסק דין מרשיע המהוה ראיה על פי סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות").

זאת ועוד, בשל השוני בנטל ההוכחה בין ההליך הפלילי וההליך האזרחי, ממצאים ומסקנות שנקבעו בפסק דין פלילי אינם מהוים השתק פלוגתא בהליך אזרחי למעט החריג הקבוע בסעיף 42א לפקודת הראיות (ראו, תאמ (הרצ') 19939-10-14, הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' ביטוח ישיר חב' לביטוח בע"מ, פסקה 9 וההפניות שם (נבו, 3.5.2019).

...

לטענת הנתבעים, כעולה מהכרעת הדין והראיות שהיו מונחות בפני בית המשפט לתעבורה והמונחות אף בפני בית משפט זה, התאונה לא נגרמה עקב רשלנות אלא עקב אובדן הכרה שהוביל את נהג האוטובוס לאיבוד שליטה ולהתנגשות שבין הרכבים, ומשאין רשלנות, דין התביעה להידחות.

כמו כן, מעדותו של נהג האוטובוס עולה כי במהלך הנסיעה ועוד לפני התאונה הוא חש שלא בטוב, ובכל זאת המשיך בנסיעתו, ורק לאחר שהחל להרגיש בחולשה החליט לעצור, ואולם הדבר היה מאוחר, שכן התאונה התרחשה עוד טרם שעצר (פרוטוקול מיום 3.7.23, עמ' 4,שורות 14-19): "בדרך לראמה לכיוון כרמיאל הרגשתי קצת בחילות וקצת לא טוב ומשהו לא מסתדר אצלי. אמרתי אולי משהו לא בסדר אך בכל זאת המשכתי את הנסיעה (הדגשה, א.ש). הגעתי לצומת ראמה מערב ושם הכביש עובר לנתיב אחד. עצרתי ברמזור ניגבתי זיעה. הרגשתי לא טוב וחלושה. החלטתי שאחרי הרמזור אני אעצור ואשתה מים. הרמזור אני זוכר שנדלק ירוק. יצאתי מהרמזור בנסיעה איטית, ואני זוכר שנתתי איתות לצד ימין. אחרי זה, כמה דקות, לא יכול להעריך אני מצאתי את עצמי ברצפה ושפכו עלי מים ואמרו לי שעשיתי תאונה". לא ניתן להתעלם מהסימנים המקדימים, ללמדנו, כי נהג האוטובוס במחדלו, הגם שחש לא בטוב, נכנס ביודעין למצב מסוכן ומסכן את משתמשי הדרך, עת החליט להמשיך בנסיעה, ומכאן שבמישור האחריות הנזיקית אין לו להלין אלא על עצמו.

נוכח כל האמור לעיל, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי בשל מצב רפואי של נהג האוטובוס בעת התרחשות התאונה התערב גורם זר הפוטר אותו מאחריות, ומכאן, שיש לראות בנהג האוטובוס כאחראי להתרחשות התאונה.

אשר על כן, ונוכח כל האמור לעיל, אני מורה לנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 49,162 ₪ בצירוף הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 5,752 ₪ והחזר אגרת בית המשפט בסך של 1,233 ₪.