כאמור בדוח הפיקוח המשלים של ביקור מיום 7.5.17 (מועד צלום התמונות), ציין המפקח ארנון כי פונתה האחסנה הפתוחה אולם המבנה היביל עדיין קיים, אם כי אין היתייחסות לשימוש בו.
מקובלת עליי טענת הנתבעים כי אין לראות במועד עריכת הדוח רק ביום 11.6.17 כמועד בו הופסק השמוש החורג.
בהשגה מיום 11.3.18 טענו הנתבעים כי המבנה היביל לא חובר לתשתיות ולכן לא מדובר בדיור, אלא לכל היותר באחסנה.
באשר לשווי הקרקע ואופן חישוב דמי השמוש, לא נסתרה השומה מטעם רמ"י הכוללת גם רכיב יזמי וגם לא נסתר אופן החישוב לפי דמי שימוש של 6% על בסיס החלטת הנהלה 1243 והוראת אגף שיווק וכלכלה מס' 10א. אמנם התובעת לא צרפה הוראות אלו לראיותיה, אולם אין בסיס להישענות הנתבעים על החלטה 1101 של מועצת מקרקע ישראל מיום 27.3.07 העוסקת בתנאים לאישור שימוש לתעסוקה לא חקלאית בחלקת המגורים.
מבנה המגורים
על בסיס הממצאים לעיל מצאתי מקום לצמצם התחשיב מטעם התובעת, הן ביחס לתקופות השמוש למגורים מיום 1.3.14 ועד ליום 1.4.17 והן נוכח קביעת שטח של 41.54 מ"ר. למרות שתחשיב השומה מורכב ומתייחס גם לשטח עליו מוצב המבנה, מאחר ושני הצדדים לא טענו כיצד משפיע הקטנת הגודל על התחשיב, מצאתי מקום להפחית התחשיב ביחס ישר ליחס השטחים.
...
התובעת הדגישה כי נחלה מטיבה נועדה רק לשימוש חקלאי (הפנתה לע"א 1257/01 שמעון אביעזר נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(5) 625 (2003)), ואין לקבל טענות הנתבע כי לא ידע כי אסור לעשות שימוש מעין זה. טענה זו מקובלת עליי, וכפי שהבהרתי לעיל מדובר בטענה מיתממת.
אשר על כן, ובפרט נוכח החלטת הנהלת המינהל בעניין זה, הנני קובעת כי אחוז התשואה, לו זכאית רמ"י, יעמוד על 6% לשנה משווי המקרקעין".
סוף דבר
על הנתבעים לשלם דמי שימוש בגין השימוש במבנה היביל למגורים ואחסנה פתוחה, סך של 335,706 ₪.
אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת 335,706 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 31.8.18.
