לדבריו לא מיתנגד לעבור, ולא מעוניין "לתקוע את כביש 6", אלא שמעוניין בפיתרון מוסכם על ידי שני הצדדים, ללא היתערבות משפטית, וללא הפחדה של ילדי ונשות המשפחה על ידי שוטרים שמגיעים למקום: "...בסופו של דבר אף אחד לא תהיה לו בעיה להזדהות וזה אבל אנחנו צריכים לראות את הפיתרון [...] אנחנו לא בורחים אבל אנחנו מפחדים מהכוונות הלא טובות שלכם [...] אתה רק רוצה להפיל אותי ולהרוס לי את הבית, זה השיטה שלכם".
עדות המשיב 8 (מונזר אבו עסא)
אישר כי המבנה מושא צ"ה 24546-01-21 שייך לו, לאחר שירש אותו מאביו, כי ניבנה לפני עשרות שנים וכי אמו מתגוררת בו, עוד אישר כי גם המבנה מושא צ"ה 22212-01-21 שייך לו, כי ירש אותו מאביו, כי בנה אותו וכי אחיו נאדר מתגורר בו. המשיב 8 אישר כי לבתים אין היתר בניה, כי קיבל את ההתראות, פנה לעורך דינו, התייעץ עם השייח ולא מסכים לעבור לפיתרון המוסדר המוצע, שכונה 1 באום בטין: "לא רוצה, אמרו מה הסיבות החברים שלי אמרו לך כבר נראה לי".
דיון והכרעה:
כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי המשיבים הם בעליהם של המבנים מושא הבקשות שבכותרת, וכי כל המבנים ניבנו ללא היתר( חלק מהמשיבים עצמם אף העידו כי המבנים ניבנו ללא היתר) והשמוש המבוצע במבנים ללא היתר.
במקרה מובהק אף פחות, שבו ייעוד המקרקעין היה למגורים ציין בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בע"פ 6034/09 אבו גאנם נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה עומר (2.4.09): " מקובלת עלי גישת בית משפט קמא, כי הוכח קיומו של אינטרס צבורי וכי המקרקעין עליהם ניצבים המבנים והמצויים בבעלות מנהל מקרקעי ישראל דרושים לצורך בניית שכונת המגורים, ההולכת ונבנית. בנסיבות אלו, באם המבנים יושארו על כנם, הגם שניבנו ללא היתר, ייפגע האנטרס הצבורי. [...] זאת ועוד, האנטרס הצבורי מחייב את אכיפת החוק ויש להקפיד שלא לאפשר לפרט להקים מבנים על אדמה השייכת לציבור ואשר חלה עליה תוכנית מתאר המייעדת אותם לבנייה פרברית, ללא היתר. השארת המצב על כנו במקרה זה, הנה בבחינת מתן גושפנקא, מצד בית המשפט, כי החוטא ייצא נשכר ואין לתת לכך יד".
בעניינינו, הדברים יפים פי כמה מקום בו הותרת המבנים על כנם מעכב המשך פיתוח כביש מרכזי במדינת ישראל ופוגע ממשית באנטרס הצבורי.
...
ביום 7.4.22 נעתר בית המשפט לדחיית הדיון אך דחה את הבקשה לזימון העדים, תוך שציין: "בהתאם להחלטה מיום 25.11.21, הרי שמשהמועד האחרון לזימון העדים חלף זה מכבר (5.12.21) ומשלא הופקד הפיקדון כתנאי לזימון אותם עדים, הבקשה נדחית". ביום 30.5.22 הגיש ב"כ המשיבים בקשה נוספת שכותרתה: "בקשה בהולה ביותר לעיון מחדש בבקשה להזמנת עדים מטעם המשיבים". ביום 31.5.22 הגישה המבקשת תגובה בה התנגדה נחרצות לבקשת המשיבים.
ביום 18.8.22 דחה, בית המשפט המחוזי, על הסף את בקשת רשות הערעור תוך שציין: :"ספק בעיני אם הליך המוגש לפי סדר הדין האזרחי מתאים כדי להשיג על החלטת ביניים בהליך שעניינו צו הריסה שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה".
הגם אם נוכח טיב הטענות והסכמת המשיבים, ספק אם יש רלוונטיות של ממש להעדת אותם עדים, בהינתן טיב יריעת המחלוקת, למשיבים ניתנה האפשרות להעיד את העדים, המשיבים, במחדלם, נמנעו מלזמנם, גררו רגליים ונמנעו מלבצע כל פעולה ולבסוף נזכרו לפעול בשיהוי ניכר ומשכך, אין להם אלא להלין על עצמם בעניין זה.
הטענה כי אין להיעתר לבקשה להוצאת הצווים משפתרון המגורים המוצע אינו על דעת המשיבים
המחוקק לא התנה בחוק את הוצאת הצווים במתן פתרון מגורים חלופי מוסדר.
ודוק: ברע"פ 3082/14 ראתב אבו אלקיעאן ואח' נגד מדינת ישראל (14.9.14) ציין בית המשפט העליון : "אשר לטענות במישור החוקתי והמינהלי, עמדה בפני המבקשים האפשרות לפנות לערכאות השיפוטיות המתאימות, ולהשיג בפניהן על החלטת ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית. עוד עמדה למבקשים האפשרות להשיג בפני בית המשפט המוסמך על החלטת הממשלה [...] אף על פי כן, בחרו המבקשים להעלות, שוב ושוב, טענות במישור החוקתי והמינהלי, במסגרת תקיפה עקיפה, בהליך שעניינו ביטול צווי הריסה, במקום לעשות כן בתקיפה ישירה בפני הערכאות המוסמכות [...] לא למותר הוא לחזור ולציין, כי לא ניתן במסגרת הליך זה לתקוף בתקיפה עקיפה את החלטות ועדת המשנה לעררים והחלטות הממשלה".
לסיכום, משאין מחלוקת כי המבנים מושא הבקשות נבנו ללא היתר, ובניגוד לייעוד המקרקעין, משהוכח קיומו של אינטרס ציבורי בהריסתם לצורך פינוי המקרקעין לשם מימוש ייעודם, משהמשיבים הם שביכרו שלא להיענות לפתרון המגורים המוסדר שהוצע להם ולמצער, נמנעו מלנקוט כל הליך יזום בעניין זה, ומשלא מצאתי ממש בטענותיהם של המשיבים כנגד הסמכות להוצאת הצווים, או נפקות המחדלים הנטענים, דין הבקשות שבכותרת להתקבל.
