שימוש בכוח המכני של טרקטור

ככל שדעתי בעניינים אלה לא תיתקבל ויקבע כי לא מתקיימת ההגדרה הבסיסית ושעה שהצדדים הכבירו טענות גם לעניין "ניצול הכוח המכאני" של הטרקטור מן הראוי להתייחס בקצרה גם לעניין זה. החזקה החלוטה המרבה – "ניצול הכוח המכני של הרכב" כמפורט לעיל, מבין שלוש החזקות המרבות, רלוואנטית לענייננו, החזקה הרואה כתאונת דרכים גם "מאורע שניגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב ובילבד שבעת השמוש לא שינה הרכב את ייעודו המקורי...". חזקה זו, נועדה להחיל את החוק על תאונות הנגרמות בשל שימוש בכוח המוטורי של הרכב שלא למטרות תחבורה אלא למטרות חקלאיות או תעשייתיות (ראה עניין עוזר, פיסקה 34).

...

ביחס לבחינת הסיכוי, כי ההשתכרות בעתיד תהא קטנה מזו שבהווה, לצורך קביעת הזכות לפיצויים והיקפה בגין אבדן כושר השתכרות, נפסק מפי כבוד הנשיא ברק בע"א 237/80 ברששת נ' האשאש ואח', פ"ד לו (1) 281: "סיכומו של דבר: אב הנזק בר הפיצוי הוא "אבדן השתכרות" או "אבדן כושר השתכרות" - הכול לפי בחירתו האישית של הפרשן.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן: אבדן שכר בעבר גריעה מכושר ההשתכרות 105,000 ₪ 140,000 ₪ נזק לא ממוני 45,130 ₪ עזרת צד ג' והוצאות 37,000 ₪ סה"כ פיצוי 327,130 ₪ ניכוי תגמולי המל"ל סה"כ פיצוי בניכוי תגמולי המל"ל 72,181 ₪ - 254,949 ₪ אחר כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע, סכום של 254,950 ₪ (במעוגל), בתוספת שכ"ט עו"ד כדין וכן אגרה כפי ששולמה כמו כן תישא הנתבעת בשכר עדות העד המומחה כפי שנפסק.

קשר סיבתי עובדתי ומשפטי לטענת הנתבעת 3, אף אם נעשה שימוש בכוח המכאני של הטרקטור הטלסקופי לצורך הרמת תבניות (עמ' 2 לסיכומי הנתבעת 3), הרי שאין קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי בין ניצול הכוח המכאני לבין הנזק שאירע.

...

מכאן, שיישום מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר, מביא למסקנה כי הנזק – נפילה בעת מנוסה מהתבנית הנופלת מטרקטור, הנה בתחום הסיכון שנוצר עקב השימוש ברכב מנועי כפי שהתרחש במקרה שבפני.

שוכנעתי, כי לא ניתן לראות גורם אחר כגורם הממשי לאירוע הנזק.

לאור כל זאת אני קובעת אפוא, כי מדובר בתאונת דרכים, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

הנתבעת 7 טענה בסכומיה כי נסיבות התאונה המתוארות עולות כדי תאונת דרכים מאחר שהתאונה אירעה עקב השמוש בכוח המכאני של הטרקטור ופגיעתו של התובע היא כתוצאה מאבן אשר כתוצאה מפעילות הטרקטור כאמור, נפלה ומחצה את כף ידו.

...

לאור האמור לעיל, המסקנה היא כי התאונה אירעה בנסיבות הנטענות על ידי התובע.

לפיכך, אני מקבלת את הטענה כי לאחר שסיים את העמסת הטרקטור באבנים, זו על גבי זו, כתוצאה מרעידת כף הטרקטור, נפלה האבן האחרונה על ידו וגרמה לו לפגיעה.

כאמור, משעה שהאירוע מוכר כתאונת דרכים על יסוד החזקה המרבה, אזי אין משמעות לנושא עדיפות ה"פריקה וטעינה" על פני "הינתקות או נפילה". סוף דבר לאור המפורט מעלה, לאחר שקבעתי כי האבן אשר פגעה בידו של התובע, נפלה מן הכף כתוצאה מרעידות הכף אשר נגרמו בעקבות רעידות מנוע הטרקטור, המסקנה היא כי מתקיימת החזקה המרבה שבהגדרת המונח "תאונת דרכים" בחוק הפלת"ד ומשכך, המקרה הנדון הוא "תאונת דרכים" וצריך להידון בהתאם לחוק הפלת"ד. יוצא כי דין התביעה, בעילה הנזיקית, ביחס לנתבעים, ו- 3-7, להידחות.

כבר בשלב זה, לאור מסקנתי האמורה, דין התביעה בעילה לפי חוק הפלת"ד להדחות שכן בנסיבות המתוארות, ביצעו התובע והנתבע 2 פעולה של העמסת הטרקטור, פעולת פריקה וטעינה, בלא שהיה כל שימוש בכח המכאני של הטרקטור ובנסיבות שכאלה, אין המדובר בתאונת דרכים כלשונו של סעיף 1 לחוק הפלת"ד. האם קיימת חבות על פי פקודת הנזיקין כעת נשאלת השאלה, האם בנסיבות המקרה, בהתאם לגירסת הנתבע 2, קיימת חבות על פי פקודת הנזיקין.

...

במקרים כאלה, אני סבורה שיש מקום לשקול קביעת תשתית עובדתית אחרת מזו שנטענה על ידי התובע, אולם המדובר בחריג.

סיכום לאחר שקיבלתי את גרסתו העובדתית של הנתבע 2 לנסיבות האירוע וקבעתי כי אין המדובר בתאונת דרכים ומשקבעתי כי דינה של התביעה להידחות גם בעילה הנזיקית, אני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבעים 1-2 ביחד ולחוד הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ ולנתבעת 4 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪.

אולם, "לא יעלה על הדעת שפעולה תחשב כניצול הכוח המכני של הטרקטור רק מכיוון שמאחורי אותה פעולה הסתתרה כוונה כזאת, שהרי בשעת ההעמסה לא היה לתכלית המיועדת של השימוש בסל כל ביטוי של ממש". לבסוף, נקבע כי אין קשר סיבתי בין נזק הגוף שנגרם למערער לבין ניצול הכוח המכני של הטרקטור, שהרי המערער נפגע בטרם החל ניצול הכוח המאכני של הטרקטור.

...

הגענו למסקנה כי התאונה שבה נפגע המערער אינה "תאונת דרכים" על-פי ההגדרה הבסיסית.

טענה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, ואף אנו סבורים שיש לדחותה.

כשלעצמנו, סבורים אנו שהאופי ה"אובייקטיבי" של הפעולה הוא המכריע לעניין איפיון הפעולה כמרכיב של "תאונת דרכים" ולא כוונת העושה.