שימוש בטלפון נייד בזמן נהיגה: כפירה בעמידה מוחלטת

בתאריך 11/6/18 נימסרה תשובת הנאשם לאישום, לפיה כפר בנהיגה בזמן ובמקום, וטען טענת אליבי שבזמן הארוע היה בעבודה.

עוד נימסר שהרכב רשום על שמו אך היה בשימוש של חברו.

מטעם זמיר הוגש נספח לדו"ח פעולה (ת/2) בו מפורט שהנאשם "הגיע אלינו במחסום, הוא שוחח עם הטלפון הנייד במהלך הנהיגה כאשר הוא החזיק את הפלפון עם יד ימין והצמיד לאוזן ימין". עוד ציין שבהמשך המשמרת היתקשר אליו אדם בשם מומה, הציג עצמו כקרוב משפחתו של הנאשם ושאל אודותיו.

לאחר מכן, "מומה הגיע אלי יחד עם רדאד ואדם נוסף בשם עומר נעיראת שלטענתו הוא נהג ברכב" אך זמיר זיהה "שוב בודאות שהנהג היה רדאד לפי מה שזכור לי היטב ולא עומר נעיראת כפי שטוען". עוד נטען שאותו עומר נעיראת שלטענתו נהג ברכב, טעה בזיהוי השוטר הנוסף שהיה במקום וטען שישב ברכב בעוד שהיה מדובר בשוטר אחר שבכלל עמד מחוץ לניידת.

סוטי כתב שהרכב הגיע לעברם, הם סימנו "לרכב הנ"ל לעצור בצד של הדרך ללא הפרעה לתנועה צבע רכב אפור, אשר הנהג ברכב שזיהה אותנו החל בבריחה ולא עצר תוך כדי שהוא היה מסכן חיי אדם בנתיב תעבורה, לצים כשר (כך במקור – א"א) עין רציף, ראות טובה, מרחק בנינו לבין הרכב לכול היותר 2 מיטר, לציין שהנהג היה מזוקן, זיהיתי אותו בברור, לא בוצע מרדף כי רשמנו את המספר לוחית זהוי בדקנו את הרכב במסוף, ואומת שזה הנהג בודאות מוחלטת" (ת/5).

...

מטעם המאשימה העידו עדי התביעה – השוטר מאור זמיר, השוטר יניב עמרן, ובהעדר התייצבות השוטר ראיק סוטי נדחה שלב שמיעת הראיות, למועד מאוחר יותר, כך שבסופו של דבר עדותו של עד אחרון זה, נשמעה בפני בתאריך 10/8/21.

לאחר בחינת העדויות והראיות, אני קובע שהמאשימה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה והוכיחה מעבר לכל ספק סביר שהנאשם הוא זה שנהג ברכב.

מאחר והנאשם לא כפר בפסילה ובפקיעת רישיון הנהיגה, אני מרשיע את הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

הנאשמת כפרה במיוחס לה וטענה כי הרימה את הטלפון הנייד שלה (לאחר שזה נפל לרצפת הרכב) וזאת בשעה שעמדה ברמזור אדום.

דיון והכרעה: במקרה דנן החלטתי להרשיע את הנאשמת, וזאת מן הטעמים הבאים: · דו"ח הפעולה של המיתנדב רס"ל **** פרקש (ת/1) הנו מפורט וקוהרנטי ותיאר את מקום עמידת הניידת בחנייה שבצמוד לצומת אלאדהם עם חזית הניידת לכיוון כביש 70, עת הבחין בנאשמת נוהגת על כביש 70 מצפון לדרום כשהיא אוחזת בידה הימנית ומול פניה בטלפון נייד בצבע כהה.

· הנאשמת מצידה, אינה מיתכחשת לעובדה כי אחזה בטלפון בידה, אך בעדותה טענה כי עשתה זאת תוך שהיא מרימה את הטלפון שנפל בתוך רכבה, וזאת בזמן שעמדה עם רכבה ברמזור אדום בעצירה מוחלטת.

· למען הסר ספק, מאחר ועפ"י גרסת המאשימה, הנאשמת אחזה בטלפון הנייד ללא כל שימוש בו, יאמר כי קבע ביהמ"ש העליון לעניין זה כי אחיזה בטלפון הנייד בזמן הנהיגה מהוה, כשלעצמה, עבירה לפי תקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות ואין כל צורך להוכיח מהו השמוש המסוים, אותו ביצע הנהג בטלפון בזמן הנהיגה ברכב, אם בכלל ביצע שימוש כזה.

...

דיון והכרעה: במקרה דנן החלטתי להרשיע את הנאשמת, וזאת מן הטעמים הבאים: · דו"ח הפעולה של המתנדב רס"ל **** פרקש (ת/1) הינו מפורט וקוהרנטי ותיאר את מקום עמידת הניידת בחנייה שבצמוד לצומת אלאדהם עם חזית הניידת לכיוון כביש 70, עת הבחין בנאשמת נוהגת על כביש 70 מצפון לדרום כשהיא אוחזת בידה הימנית ומול פניה בטלפון נייד בצבע כהה.

· לאור העובדה כי ניתן להניח שפעולת הרמה של טלפון הינה פעולה המבוצעת די במהירות, סבורני כי אם היתה הנאשמת אכן מבצעת את פעולת ההרמה בעוד היא בעצירה מוחלטת ברמזור ולא בשעת נסיעה, היה הדבר מתבטא במסמכי השוטרים שעמדו מרחק קצר מהכביש בו נסעה הנאשמת.

סיכומו של דבר: · לאור כל האמור לעיל, עולה כי המאשימה עמדה במידת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי והוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמת אחזה בטלפון בשעת הנסיעה בידה הימנית, ועל כן ביצעה את המיוחס לה בכתב האישום.

בפתח הכרעת הדין אני מוצא להודיע, כפי הנחיית המחוקק, כי החלטתי לזכות את הנאשמת מן העבירה המיוחסת לה. כללי- האישום וההליכים הנאשמת הואשמה בעבירה של שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית, בנגוד לתקנה 28(ב)(ו(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות").

הנאשמת כאמור כפרה במיוחס לה : "אני כופרת באשמה. לא אני נהגתי ברכב בזמן ביצוע העבירה. רואים בתמונה שברכב נהג גבר. באותו מועד הרכב היה במוסך. הבנתי את הסברו של בית המשפט באשר לחזקת הבעלות ושעליי להוכיח ברמה של מאזן ההסתברויות ) 50% לפחות( מי האדם הספציפי שנהג ברכב." בחקירתה הראשית מסרה הנאשמת, כי בשעות ביצוע העבירה הרכב היה במוסך לשם העברתו מבחן בדק (מבחן רשוי שנתי- א"ל), צרפה קבלה מאותו יום שהופקד הרכב בידי מוסך אוטוטק לשם העברתו טסט (נ/1 ו- נ/2).

"  חזקת הבעלות , וההיגיון העומד מאחוריה, לפיה רואים את בעל הרכב כמי שנהג ברכב, ועליו חלה חובת ההוכחה למסור מי החזיק ברכב בעת ביצוע העבירה, הומחשה בדבריו של כבוד הנשיא ברק בע"פ 3027-90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל , מה(4) 364, 389: "לפי הוראה זו- המיוחדת לעבירה שנתגלתה על-ידי מצלמה (כאמור בסעיף 27א)-

האחריות היא מוחלטת, שכן הבעלים אחראי בגין עבירה שנעברה ברכב, למרות שהוא עצמו לא נהג ברכב.

...

אקדים מסקנה לניתוח ואציין כי הגעתי למסקנה כי הנאשמת עמדה בנטל הראיה הנדרש, והציגה מספיק ראיות שיש בהם בכדי לסתור את החזקה האמורה.

בעניין זה אוסיף ואציין כי כפי העולה מהמסמכים מוסך אוטוטק בע"מ הינו תאגיד עם מספר ח"פ (המופיע בנ/1), רישיון מפעל ומספר עסק ולכן מסקנתי היא כי המדובר בתאגיד הרשום כדין.

כאמור, במקרה דנן, נוכח התרשמותי הישירה מעדותה הכנה ומהימנותה של הנאשמת, אשר נתמכת במסמכים שהציגה ואף בתמונת הנהג בפועל, הגעתי למסקנה כי הנאשמת הציגה מארג ראייתי מספק בדבר המחזיק ברכבה בזמן ביצוע העבירה- המוסך; ראיות העולות וחוצות את הרף של מאזן ההסתברויות הנדרש.

כנגד הנאשם הוגש, ביום 26.2.20, כתב אישום שמייחס לו שימוש או אחיזה בטלפון, שלא באמצעות דיבורית, בעת נהיגה, בנגוד לתקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961.

הנאשם כפר באישום המיוחס לו וביום 21.12.21 נשמעו הראיות בתיק.

כשעומת עם הטענה שהנאשם לא החזיק בידו מכשיר טלפון נייד, השיב: "... אם היה לי צל צלו של ספק ואני אומר זאת במשך שלושים שנים כשאני אוכף עבירות, לא הייתי נוסע אחריו. אני אוכף עבירות מסוג זה עשרות נהגים שמשתמשים בטלפונים ניידים..." (עמ' 4 לפרו', ש' 28-29).

השוטר ציין את כיוון נסיעת רכב הנאשם, את המקום בו עמדה הניידת, הבהיר שניתן להבחין מהמקום בו עמד בבצוע העבירה על ידי הנהג ושהניידת נסעה במרחק של כעשרים מטרים.

שניהם העידו שזיהו בבירור את ביצוע העבירה, ושהעבירה נאכפת על ידם רק כאשר מדובר בזיהוי וודאי ומוחלט ושבמקרה שקיים ספק קל, העבירה אינה נאכפת על ידם.

...

כך בלשונו של בית המשפט שם: "הננו סבורים, כי יש להנחות את כלל העוסקים במלאכת האכיפה בתחום זה, לציין במפורש את מספרו של הטלפון הנייד ואת תיאורו של המכשיר, בדו"ח שנרשם על-ידם, ובוודאי שיש לעשות כן, משהתבקשו לכך על-ידי הנהג". יודגש, שבעניין שם, נדחה הערעור על ההרשעה.

לסיכום, שני העדים מסרו עדות עקבית ומהימנה, עדויותיהם השתלבו זו בזו, והותירו בי רושם אמין.

מכל האמור, ולאחר ששמעת את הצדדים, והתרשמתי מעדותם לפני, החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירה שמיוחסת לו בכתב האישום.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שימוש/ אחיזה בטלפון נייד בזמן נהיגה שלא באמצעות דיבורית, בנגוד לתקנה 28(ב)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "תקנות התעבורה").

בדיון שהתקיים ביום 29.03.23 בפני כבוד השופט אורן בועז כפר הנאשם באמצעות ב"כ, במיוחס לו בכתב האישום.

דוח הפעולה שכתב השוטר: הראיה העיקרית בתיק ת/ 1 – הדוח שניתן על ידי השוטר: מתוך ת/1 – הודעת תשלום קנס : " נהגתי בניידת גלויה 15225 כביש 431 למערב בנסיעה בנתיב 1 מימין מבין 5 נתיבים לאותו כיוון נסיעה והבחנתי במקביל אליי בנתיב 2 מימין ברכב הנ"ל בתנועה ודרך חלון קדמי שמאלי של הניידת הבחנתי בברור בנהג הנ"ל אוחז בידו הימנית מכשיר טלפון נייד בגובה גלגל ההגה וראשו ומבטו מטה ובידו השמאלית בלבד את גלגל ההגה, כרזת להנל ( כך כתוב במקור) ומרגע שהבחין בי השמיט את מכשיר הטלפון מידו, נעצר תוך קשר עין רציף כל העת עד לעצירתו המוחלטת בשול ימין מלפני הניידת, לבדו ברכב, לציין כי לא חצץ דבר בין הניידת לרכב הנ"ל ולא הייתה הפרעה, חלונות הניידת והרכב הנ"ל שקופים נקיים ללא מדבקות ואדים מזג אוויר נאה ראות טובה אור יום מצב תנועה דלילה, לציין כי שניגשתי לרכב הבחנתי בתאורת המסך דולקת ואפליקציית המסרונים ווצפ פתוחה כאשר מכשיר הטלפון מונח לצדו מצורף סירטון ממצלמת גוף והסברה מהות העבירה" כמו כן, ציין השוטר בדברי מקבל הדוח - הנאשם, כפי שכתובים בת/1 - בהודעת תשלום הקנס: "לא נגעתי בטלפון " המאשימה עמדה ברף ראייתי של 'מאזן הסתברויות', ולא ברף ראייתי של 'מעל לכל ספק סביר'.

מכיוון שהרף הראייתי הנידרש הוא מעבר לספק סביר והמאשימה לא עמד בנטל זה אני מזכה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום – אחיזה בטלפון נייד בזמן נהיגה בנגוד לתקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה.

...

החלטתי זאת מאחר וסברתי כי למרות שניתן היה לחייב את הנאשם ברף הראייתי של 'מאזן הסתברויות', הרי שלא ניתן להרשיע את הנאשם על פי הרף הנדרש להוכחת עבירה פלילית – 'הוכחה מעבר לספק סביר' בתיק זה הראיה המרשיעה, היא עדות יחידה של השוטר, אל מול עדות הנאשם שהכחיש בתוקף את הדברים.

איני מקבל 2 טענות אחרות שהעלה הנאשם.

סיכומו של דבר 5129371 ככל והייתי צריך להכריע במאזן ברף ראייתי של מאזן הסתברויות יכול והייתי מכריע לרעת הנאשם.