שימוש בחוק עשיית עושר ולא במשפט בתביעה אזרחית

בכל הנוגע לתנאי הראשון שעניינו בקיומה של אפשרות סבירה שהשאלות המהותיות של עובדה ומשפט תוכרענה לטובת הקבוצה, נקבע כי הנטל המוטל על התובע בשלב זה אינו הנטל הרגיל של הוכחה במאזן הסתברויות הנידרש במשפט האזרחי, אך אין לקבוע מידת הוכחה קלה מדי, שכן יש להגן באופן מידתי גם על זכויות הנתבעים החשופים לסיכון כלכלי גבוה, ועלולים להסכים בשל כך להסכם פשרה גם בתביעה שאין בה ממש.

אם גושן – שירותי בטחון בע"מ (פורסם במאגרים, 13.12.21), נקבע כך: "72. סעיף 6(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע כי "הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנידון ואין הסכם אחר בין הצדדים". בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי הוראה זו אך משקפת את העקרון הפרשני לפיו דין מיוחד גובר על דין כללי (ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד גונ'ס ג.מ.ב.ה., פ"ד מב(1) 221, 266 (1988) (להלן: עניין אדרס); רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289, 459 (1998) (להלן: עניין א.ש.י.ר.).

הינה כי כן, העידר קיומו של מנגנון תיחלוף מוסדר ומפורש בחוק, איננו מוביל למסקנה, מניה וביה, כי יש לחסום את השמוש במנגנון התיחלוף מכוח העקרון הכללי של דיני עשיית עושר ולא במשפט.

עילות התובענה: הפרת סעיף 9י' לחוק הבנקאות וכן עילה מכוח סעיף 15 לחוק הבנקאות; הפרת חוזה והפרת החובה לנהוג בתום לב במסגרת קיו ם חוזה; עשיית עושר ולא במשפט.

...

אין לקבל את טענת המשיבים לפיה העמלה של הפקדת שיק דחוי בשידור מתייחסת רק למכשיר ספציפי שניתן לבעל עסק, שכן המשמעות הנובעת מכך היא שאין בתעריפון קטגוריה מתאימה להפקדת שיק דחוי באמצעות מכונה, כך שהתוצאה היא שהמשיבים כלל לא היו רשאים לגבות עמלה בגין הפקדת שיק דחוי במכשיר לשירות עצמי.

לאור האמור, משנמצא כי קיימת אפשרות סבירה לכך שהמשיבים גבו עמלה שלא בהתאם להוראות חוק הבנקאות וכללי הבנקאות, ולכך שהמשיב 1 שינה את התעריפון שלא כדין, אני סבורה כי נכון לשלב זה, קיימת אפשרות סבירה לכך שהעילה המבוססת על עשיית עושר ולא במשפט, תוכרע לטובת חברי הקבוצה.

אולם, לנוכח המפורט בהחלטה זו ומששאלת הנזק מקומה להתברר במסגרת הדיון בתובענה לגופה, אני סבורה כי יש יסוד סביר להניח כי עניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת, ובתום לב. התובענה נכללת בגדר פרט 3 לתוספת השנייה בחוק - תביעה נגד תאגיד בנקאי, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו.

סוף דבר לנוכח כל האמור, הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית מתקבלת בחלקה, בהתאם למפורט להלן: הגדרת הקבוצה:  "כל לקוחות בנק הפועלים בע"מ ובנק לאומי לישראל בע"מ, שהם יחיד או עסק קטן, לפי ההגדרות של מונחים אלה בכלל 1 לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (עמלות), תשס"ח-2008 (להלן: "כללי הבנקאות"), שהפקידו שיק דחוי באמצעות מכשיר לשירות עצמי שמוצב בסניף הבנק או סמוך לו, ונגבתה מהם עמלה הגבוהה מעמלת פעולה בערוץ ישיר, בשבע השנים שקדמו ליום 1.11.2017".

הוראת סעיף 1 (א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט - 1979 קובעת: "מי שקבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". בעיניין ש.ג.מ חניונים בע"מ הנזכר לעיל נדונה תביעה של בעל חניון שהמדינה (יחידת צבאית - משק לשעת חירום) עשתה בו שימוש לחניית רכבים בזמן מלחמת יום הכיפורים.

התובעת מבקשת להסתמך בטענותיה על פסק הדין בע"א 10192/07 פסגות אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (24.5.2010) (עניין פסגות אשדוד), שם נקבע כי כוח התביעה מתגבש כאשר התובע יכול להגיש את תביעתו ולזכות בסעד המבוקש "בלא צורך להמתין להכרעה שיפוטית קודמת בענין קשור". התובעת טוענת כי אילו הייתה מגישה את התביעה קודם להסכם הפשרה, היה בית המשפט מעמיד את התביעה עד להכרעה בסוגיית תוקפה של העסקה בתביעת חברת העובדים ומכאן שלא היה בידה כוח התביעה כל עוד לא הסתיים הליך זה בהסכם הפשרה.

...

כדי להכריע במחלוקת בין הצדדים אין מנוס מלהתחיל את המסע מבראשית.

בכלל זה נדחית גם התביעה לרווחי הנתבעות והכנסותיהן מהפעלת המועדון, שלא הוכחו; והתביעה לסעד בשל שיפוי חברת העובדים בגין 20% מהסעדים שיפסקו לטובת התובעת בתביעה זו. התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים כפי שנפסקו ואין כל עילה לחייב את הנתבעות בתשלום נוסף בשל התחייבות התובעת להפריש מהסכומים שיתקבלו בידה לטובת חברת העובדים.

סוף דבר התוצאה היא שהתובענה מתקבלת בחלקה בהתאם לקבוע לעיל.

כן ישלמו הנתבעות, יחד ולחוד, לתובעת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מסכום דמי השימוש לפי התחשיב שיעשה כאמור לעיל למועד הגשת התביעה (אין להוסיף על הסכום מע"מ).

בתביעה עתרו המבקשים לחייב את המשיבים לשלם מחצית מסכום יתרת ההלוואה אותה פרעו, בסך של 565,836 ₪ וזאת בהתאם להוראות חלק ו' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ו/או להוראות ס' 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (ת"א 50834-09-22.

בספרי הנ"ל , בהתייחסותי לתנאי זה, הבאתי כדוגמא למקרה שבו התנאי לא היתקיים מקרה בו בביהמ"ש האזרחי התבררה תביעה שעניינה רכוש בעוד שבבית המשפט לעינייני מישפחה התבררו הליכים בנושאי מזונות, מדור ומשמורת בלבד ( ראו שם, בעמ' 251 ה"ש 15) אך הוספתי וציינתי כי "עם זה ראוי שהמונח 'ענין שנידון בתובענה' יפורש בהרחבה משום אותו עקרון של 'שופט אחד מישפחה אחת'"(שם, בעמ' 251).

שנית, בתשובתם של המבקשים לבקשה לצרוף שהייתה לפני ביהמ"ש קמא (נספח 9 לבר"ע) לא נטען דבר בהקשר זה. שלישית, השמוש בסמכות המוקנית לבית המשפט קמא לפי סעיף 6(ה) לחוק מותנה בכך ש'לדעתו הצדק והתועלת בצרוף התובענות עולים על הפגיעה בעיניינו של אדם אחר שהוא צד לתובענה'.

...

כפי שיובהר להלן, לאחר בחינה לא מצאתי אף אחת מטענות המבקשים מצדיקה התערבות בהחלטת ביהמ"ש קמא ואני מחליט לדחות את הערעור.

עם זאת, לאחר שעיינתי בתביעות נחה דעתי כי הונחה לפני ביהמ"ש קמא תשתית לכאורית מספקת שמבססת את אותה זיקה בין התביעות שנמצאה על-ידו באופן שהתיר לו לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהורות על צירופן.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

כך למשל, בענין אלקיים נעשה היקש מתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), בנוגע לחיוב תובע בערובה להוצאות הנתבע; בענין מרקוביץ נעשה שימוש בסמכות לפי סעיף 279 לחוק חידלות פרעון; בענין ידידיה ובענין קלוש נעשה שימוש בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979.

...

מכל המקובץ לעיל מתבקשת המסקנה כי בית המשפט אינו מוסמך ואינו אמור לחייב את יוזם הליך חדלות הפירעון לשאת בשכר טרחתו של הנאמן, לא כתנאי לפתיחת ההליך וגם לא בשום שלב אחר.

סוף דבר מכל הטעמים אשר פורטו לעיל, אין לחייב את המבקש לשאת בשכר טרחתו של הנאמן עבור פעולותיו במסגרת הליך הפירוק של החברה, לרבות הגשתם של דוחות כספיים.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת.

בית המשפט קמא הוסיף ודחה את טענת המערער שלפיה היה בהגשת התביעה נגדו משום שימוש לרעה בהליכי משפט.

מעבר לכך, כאמור לעיל וכפי שקבע בית המשפט קמא, סמכות המדינה לתבוע שיפוי על הוצאותיה בשל פעולות אכיפה לא הייתה שנויה במחלוקת; סמכות זו מעוגנת בדיני עשיית עושר ולא במשפט ואף בתביעה מכוח עוולת הרשלנות או עוולת הפרת חובה חקוקה; סמכות זו אף הוכרה בפסיקה רבה ובין השאר, באותם פסקי-דין שמנה בית המשפט קמא (שם, פסקה 10) ואשר אליהם הפנו המשיבים (כפי שעוד יפורט להלן).

אמנם, כפי שהוזכר בטענותיהם של המשיבים, סעיף 2 בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 קובע כי בנסיבות של חיוב בתשלום מכוח עשיית עושר ולא במשפט, ניתן לפטור את החייב מחובו או מחלקו, בין השאר, אם היתקיימו נסיבות "העושות את ההשבה בלתי צודקת". אולם השיקולים הנשקלים עת נבחנת השאלה אם ההשבה אינה צודקת, הם שונים.

מזכירות בית משפט השלום תחזיר למערער את אגרת התביעה שכנגד 1 (התביעה שכנגד שהוגשה נגד המינהל האזרחי באיו"ש, אשר הועמדה על סך 296,951 ₪), וזאת בהתאם להוראות תקנות האגרות (בנכוי הסכום הנקוב בפרט 34 בתוספת של תקנות האגרות).

...

- תשובת המערער לערעור המשיבים המערער טען כי יש לדחות את ערעור המשיבים וכי לא רק שהיה מקום להפחתה בשיעור 35% מסכום החיוב, אלא היה מקום לביטול מלוא החיוב.

ביום 8.3.2022 הגיש המערער בקשה שנייה להחזר האגרה ובמסגרתה ביקש להצביע על הנימוקים המצדיקים להיעתר לבקשתו.

בית המשפט ראה בתביעה שכנגד 1 משום תביעה עצמאית שאינה קשורה בתביעה שכנגד 2 ובהתאם לקביעתו האמורה, נקבע בסיכומו של פסק הדין החלקי, כי "'התביעה שכנגד 1' נמחקת" ואילו בקשת המשיבים לסילוק התביעה שכנגד 2 נדחית (שם, פסקה 17).