שימוש בזכייה של נאשם כראיה סופית במשפט אזרחי

בצדק קבע בית המשפט המחוזי בהליך האזרחי כי הפערים העצומים בין העדויות לא זכו לכל הסבר הולם.

מן הצד האחד, ניתן לראות את חילוקי הדיעות, החוצים מקום וזמן, בדבר חריגותם הראייתית של "דברים מסוכנים" – האם היחס המיוחד כלפיהם נובע מסטאנדארט אחריות מיוחד שלהם, או מכך שהם אינם אלא מקרה קונקריטי של כלל ראייתי רחב יותר העוסק במקרים המצדיקים שימוש באומדנים ודרך ייחודית להתגברות על פערי מידע.

המערער מסר גרסה אחת במשפט הפלילי, גרסה אחרת במהלך המשפט האזרחי הנידון, ואף גרסה שלישית בסיכומיו, במובן זה שהציג את שתי הגרסאות זו לצד זו. גם עדיו הרימו תרומה משמעותית לעמימות הראייתית.

בנגוד לנאשם, אין לתובע זכות שתיקה.

בנסיבות העניין, ובשים לב להתנהלות המערער, חלקו של כל אחד מהצדדים בארוע והתוצאה הסופית – הייתי מציע כי כל אחד מהצדדים יישא בהוצאותיו בהליך זה. השופט מ' מזוז: אני שותף למסקנתו של חברי השופט נ' הנדל כי יש לדחות את שני הערעורים, למעט לענין קבלת טענת המוסד לביטוח לאומי שההוצאות שהוטלו על ידי בית משפט קמא על המערער והמוסד לביטוח לאומי יחולו לחוד על כל צד. חברי פרס יריעה רחבה ומעניינת, לרבות בהיבט של משפט משווה, אודות תכליותיו וגדרי תחולתו של הכלל המעוגן בסעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

...

בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות אלה יש לדחות את התביעה.

יש לקבוע אפוא כי חיוב ההוצאות בערכאה קמא יהיה לחוד, ולא ביחד.

אני שותף לעמדתו של חברי כי בכל מקרה אין להחיל בענייננו את סעיף 38, וכשלעצמי דייני אף בכך שטענה זו לא הועלתה בבית משפט קמא כדי להוביל למסקנה זו. המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין: אף אני איני רואה מנוס, אם גם בלב לא קל, מהצטרפות לחברי השופט הנדל בחוות דעתו המקיפה, ובדומה לחברי השופט מזוז לא אטע מסמרות בשאלת תחולתו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין, שלא נדון בבית המשפט קמא, והראויה להכרעה במקום מתאים.

מכבד אני את מאמצי בא כוחו להיחלץ מן הסבך הבלתי אפשרי שיצר המערער, אך בסופו של דבר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואין לו מה שאינן רואות.

בצדק קבע בית המשפט המחוזי בהליך האזרחי כי הפערים העצומים בין העדויות לא זכו לכל הסבר הולם.

מן הצד האחד, ניתן לראות את חילוקי הדיעות, החוצים מקום וזמן, בדבר חריגותם הראייתית של "דברים מסוכנים" – האם היחס המיוחד כלפיהם נובע מסטאנדארט אחריות מיוחד שלהם, או מכך שהם אינם אלא מקרה קונקריטי של כלל ראייתי רחב יותר העוסק במקרים המצדיקים שימוש באומדנים ודרך ייחודית להתגברות על פערי מידע.

המערער מסר גרסה אחת במשפט הפלילי, גרסה אחרת במהלך המשפט האזרחי הנידון, ואף גרסה שלישית בסיכומיו, במובן זה שהציג את שתי הגרסאות זו לצד זו. גם עדיו הרימו תרומה משמעותית לעמימות הראייתית.

בנגוד לנאשם, אין לתובע זכות שתיקה.

בנסיבות העניין, ובשים לב להתנהלות המערער, חלקו של כל אחד מהצדדים בארוע והתוצאה הסופית – הייתי מציע כי כל אחד מהצדדים יישא בהוצאותיו בהליך זה. השופט מ' מזוז: אני שותף למסקנתו של חברי השופט נ' הנדל כי יש לדחות את שני הערעורים, למעט לענין קבלת טענת המוסד לביטוח לאומי שההוצאות שהוטלו על ידי בית משפט קמא על המערער והמוסד לביטוח לאומי יחולו לחוד על כל צד. חברי פרס יריעה רחבה ומעניינת, לרבות בהיבט של משפט משווה, אודות תכליותיו וגדרי תחולתו של הכלל המעוגן בסעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

...

בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות אלה יש לדחות את התביעה.

יש לקבוע אפוא כי חיוב ההוצאות בערכאה קמא יהיה לחוד, ולא ביחד.

אני שותף לעמדתו של חברי כי בכל מקרה אין להחיל בענייננו את סעיף 38, וכשלעצמי דייני אף בכך שטענה זו לא הועלתה בבית משפט קמא כדי להוביל למסקנה זו. המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין: אף אני איני רואה מנוס, אם גם בלב לא קל, מהצטרפות לחברי השופט הנדל בחוות דעתו המקיפה, ובדומה לחברי השופט מזוז לא אטע מסמרות בשאלת תחולתו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין, שלא נדון בבית המשפט קמא, והראויה להכרעה במקום מתאים.

מכבד אני את מאמצי בא כוחו להיחלץ מן הסבך הבלתי אפשרי שיצר המערער, אך בסופו של דבר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואין לו מה שאינן רואות.

. כאשר הצורך לצפות הוא המסננת הנורמאטיבית המשמשת את בית המשפט בשיקולי המדיניות המשפטית אם ראוי או לא ראוי להטיל אחריות.

התובע כזכור תבע מאת המישטרה פיצוי כספי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו לטענתו במסגרת הליך זה של החזרת תפוס שלא לידיו אך הוא בחר שלא למלא אחר חובתו להוכיח ראש נזק זה. כך אין בנמצא בראיות מטעמו ובכלל זה בתצהיר עדותו שהוגש לבית המשפט כל שמץ של הסבר לעוגמת הנפש שנגרמה לו על ידי המישטרה בעיניין זה אף אם נכון הייתי להניח שכך קרה.

התובע איפוא תובע את סעדו זה מהנתבע בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979 (להלן: "החוק ") וליתר דיוק סעיפים 1 ו-2 שבו שזו לשונם: " 1. (א) מי שקבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.

דיון שכזה, כפי שראינו, ניתן היה להעשות ראשית לכל מכוחו של לסעיף 34 לפקודה אשר מקנה לבית המשפט סמכות ייחודית בהליך הפלילי לידון באספקטים נרחבים של זכויות נוגדות בחפץ שנתפס.

על פי הפסיקה, בשונה מסעיף 36 לפקודה, הכרעה המבוססת על סעיף 34 כאשר זכויות נוגדות של חפץ עומדות על הפרק, הנה בגדר פסק דין לכל דבר ועניין שערעור עליו הנו בזכות שכן על פי מהותו הסיכסוך הנו אזרחי ולא פלילי: "ההחלטה המתקבלת על-פי סעיף 34 מכריעה איפוא סופית בדבר הזכות להחזיק בחפץ שנתפס, במובן זה שאם לא יינקט הליך משפטי נפרד (כגון הגשת תביעה), יישאר החפץ בידי הצד שלו הוא נימסר מכוח ההחלטה. על-כן, מסקנתי היא כי החלטה על-פי סעיף 34 לפקודה היא בגדר "פסק-דין" שניתן לערעור בזכות.

כאשר המחלוקת היא בין המישטרה המבקשת להחזיק את החפץ לצורך המשפט הפלילי כמפורט בסעיף 34 לבין הטוען לזכות בו, לרבות הנאשם, ההליך הוא פלילי באופיו, שכן תפיסת המישטרה את החפץ אינה נובעת מזכות אזרחית, אלא מסמכויות שהוענקו לה בחוק הנוגעות לקיום ההליך הפלילי.

...

על פי הפסיקה, בשונה מסעיף 36 לפקודה, הכרעה המבוססת על סעיף 34 כאשר זכויות נוגדות של חפץ עומדות על הפרק, הינה בגדר פסק דין לכל דבר ועניין שערעור עליו הינו בזכות שכן על פי מהותו הסכסוך הינו אזרחי ולא פלילי: "ההחלטה המתקבלת על-פי סעיף 34 מכריעה אפוא סופית בדבר הזכות להחזיק בחפץ שנתפס, במובן זה שאם לא יינקט הליך משפטי נפרד (כגון הגשת תביעה), יישאר החפץ בידי הצד שלו הוא נמסר מכוח ההחלטה. על-כן, מסקנתי היא כי החלטה על-פי סעיף 34 לפקודה היא בגדר "פסק-דין" שניתן לערעור בזכות.

כיוון שהוכח כי הנתבע מכר את חלקי האופנוע בסך כולל של 6,500 ₪ ובהעדר כל אפשרות לערוך אומדן ספציפי לכמות את ערכו המדויק של המנוע בזמן מכירתו בשל העדר נתונים מהסכם המכר לכך, אני נכון להעריך שווי זה באמצעות אומדנה כללית ולהעמידו על סך 3,500 ₪ ולקבוע כי זהו הסכום שעל הנתבע להשיב לידי התובע בגינו וכך יש לפסוק לתובע במסגרת תביעה זו. סוף דבר על יסוד דברים אלו, קובע אני כדלקמן: א. התביעה כנגד המשטרה אשר נדונה בתא"מ 44264-05-15 נדחית בזאת.

במסגרת התביעה כנגד הנתבע שנדונה בתא"מ 37963-12-11 אני קובע כי הנתבע מר אליעד גטניו, ישלם לתובע את שווי מנוע האופנוע שנלקח ממנו בסך 3,500 ₪ כשסכום זה נושא ריבית והצמדה למדד כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל וזאת לתשלום בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן הם יישא סכום זה בהפרישי ריבית והצמדה כחוק.

בכך הפך פסק הדין (האזרחי) לסופי וחלוט.

ביום 14.12.2013 נדחו ערעוריהם של הנאשמים על ידי הרכב הערעורים של בית המשפט המחוזי בעיר רוסטוב.

לגירסתו של מר קציב, עד היום הוא לא זכה לעיין במלוא הראיות שנאספו כנגדו.

דברים אלה נכונים על דרך קל וחומר בעניינינו, היכן שהמשיבים מימשו בפועל את זכותם לטעון את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם לפני בתי המשפט האזרחיים ברוסיה.

תקנת הציבור החיצונית נזכרה באשר להליך הסגרה, שם נקבע לגביה כי עסקינן "בעקרונות-יסוד, בהשקפות-עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שראוי לדחות מפניהם מעשה של הסגרה. בית-המשפט לא יידרש לתקנת ציבור זו כעניין שבשגרה, והשמוש בה כמחסום ייעשה במשורה" [ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 346 (2003).

...

אף לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נדחות.

סוף דבר – התובענה מתקבלת.

בנוסף, אני מחייב את המשיבים בשכר טרחת באי כוח המבקש בסך 75,000 ₪, זאת בהתחשב במורכבות ההליך ובמספר ישיבות ההוכחות.

בעקבות הרשעת המערערים בפלילים כאמור, המשיב הגיש ביום 15.11.2012 בקשה למתן פסק דין בעירעור המינהלי על בסיס הממצאים והמסקנות של פסק הדין הפלילי, לפי סעיף 42 א(א) לפקודת הראיות שמורה כך: קבילות פסק דין (א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

מטבע ברייתו ככלל יציר הפסיקה, במשך השנים נפסקו הילכות שגדרו את תחולתו, ובהן המבחנים שלפיהם יש לקבוע אם ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית; האם הפלוגתא הוכרעה לאחר שהועמדה במחלוקת ממשית; באלו מצבים ההשתק יחול גם על צדדים שלישיים; ועוד (לסקירת הנושא ראו יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 538-595 (2015)).

על כך נאמר: "במשפט הפלילי נאסף ונצטבר מטען הוכחתי אשר לא מן הראוי לבזבזו לריק, אשר על כן, תוכל ההרשעה לשמש ראיה במשפט אזרחי. בית המשפט אינו מרשיע אדם אלא לאחר שאשמתו הוכחה מעל ספק סביר, ולכן אין צידוק להיתעלם ממנה לצורך שכנועו של בית משפט אחר." (ראו ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' ממן, פ"ד כט(1) 208, 217 (1974)).

דומה כי הכלל הראוי במצב שבו פסק דין מרשיע בחלקו ומזכה בחלקו, הוא שניתן יהיה להגיש רק אותם ממצאים ומסקנות שהיו הכרחיים לצורך ההרשעה.

...

בנסיבות המקרה, בית המשפט מצא כי תצהירי המערערים לא מגלים טענות חדשות ביחס לחשבוניות הרלוונטיות, אלא אך טענות שנטענו זה מכבר במסגרת ההליך הפלילי ונדחו על ידי בית המשפט.

המערערים טוענים כי לנוכח העובדה שהם זוכו מהעבירות שבהן נאשמו לפי חוק מע"מ, לא היה מקום להסיק כי ביצוע של דבר מרמה לפי הדין הפלילי הכללי מוביל בהכרח למסקנה שחשבוניות המס הוצאו שלא כדין לפי סעיף 50 (א) לחוק מע"מ. בתמצית, נימוקם הוא שהחשבוניות הוצאו בעקבות עסקאות אמת, וכי המצג כלפי מרכז ההשקעות היה מצג שווא אך מן הטעם שהעבודות טרם בוצעו בפועל בעת הגשת דו"חות הביצוע; וכן מן הטעם שהחשבוניות שיקפו מחיר גבוה מזה ששולם בפועל-טעמים שלשיטת המערערים אין בהם כדי להשליך על חוקיות הוצאת החשבוניות לפי חוק מע"מ. זאת, מאחר שלפי חוק מע"מ ניתן להוציא חשבונית גם בגין התחייבות עתידית לעשות עסקה; ובאשר למחיר, זה יכול להיות כל מחיר שעליו הסכימו הצדדים.

לכן, חרף הנסיבות החמורות של הפרשה כולה, הגעתי לידי מסקנה כי היה מקום לייחס משקל לעובדה שהמערערים לא התחמקו מתשלום המס בהתאם לנקוב בחשבוניות הכוזבות, הגם שהוציאו את החשבוניות כחלק מתכנית פלילית אחרת, ולהורות על הפחתה מסוימת בכפל המס.

סוף דבר 18.

בהינתן כל האמור, מסקנתי היא שיש לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע לטענות בדבר עצם חיובם של המערערים בכפל מס לפי סעיף 50 (א) לחוק מע"מ בהתאם לממצאים שנקבעו בהליך הפלילי; ועם זאת, אציע לחבריי להפחית את חיובם של המערערים בכפל מס, מכוח סעיף 100 לחוק מע"מ, כך שהוא יעמוד על 2,310,485 ש"ח, המגלמים תוספת של 50% מגובה המס, וזאת תחת תוספת של 100% שהשית המשיב.