שימוש בזיכוי פלילי כראיה במשפט אזרחי

כמו כן מועלית האפשרות לקבל פסק דין פלילי המזכה כראיה במשפט אזרחי בנסיבות שנימק פרופ' פרידמן (שם, עמ' 380-383).

הגעתי למסקנה כי על פי המבנה של בתי המשפט הצבאיים; השופטים וכישוריהם (הדומים לאלה של שופטים בבתי משפט מקבילים במדינת ישראל); הדמיון לעקרונות המשפט הפלילי הישראלי; הזהות הכמעט מלאה בסדרי הדין ודיני הראיות, בין בתי המשפט הצבאיים לבין הערכאות הישראליות; היישום של הפסיקה הישראלית (המצוטטת רבות בפסקי הדין של בתי המשפט הצבאיים באיזור יהודה ושומרון) – כל אלה הביאוני למסקנה כי יש להחיל את ההסדר הישראלי בדבר שימוש בפסק דין מרשיע בהליך פלילי כראיה לכאורה בהליך אזרחי.

...

בכל מקרה, גם אם אקבל את טענות התובעים בנקודה זו או אחרת, בתיק זה או אחר, לא אוכל להיעתר לבקשתו של ב"כ התובעים וליתן פסק דין המתייחס לכל אחריות הרש"פ. 1947.

טענת הנתבעים, לפיה לא הוכח כי הרש"פ צפתה או יכלה לצפות באופן קונקרטי, את הפיגועים נשוא התביעות, ולא הוכח קשר סיבתי בין הפיגועים לבין הרש"פ, ולכן, לטענת הרש"פ אין עליה חובת זהירות קונקרטית, טענה זו נדחית לאור הקביעות העובדתיות כי הרש"פ לא רק שצפתה או יכלה לצפות את הפיגועים, אלא שהוכח קשר סיבתי בין הפיגועים לבין הרש"פ. 2797.

הטענה האחרונה של הנתבעים כאילו מדיניות משפטית מצדיקה שיקולים של שלילת חובת הזהירות או צמצומה, חרף יכולת הצפייה הפיזית (סעיף 906 לסיכומי הנתבעים) – גם היא נדחית.

אינני סבור כי עלי להכריע בשאלה האם ניתן להחיל את עקרונות תורת האורגנים על יישות ציבורית, כגון: הרשות הפלסטינית, מבחינה פורמלית או מהותית, משום שאני סבור כי המחלוקת בין הצדדית תתיישב באופן שונה.

התנאי השני, מתייחס לכך שמדובר בפסק דין פלילי אשר "מרשיע את הנאשם" להבדיל מפסק דין מזכה וראו להרחבה בעיניין זה ע"א 4403/96 פקיד שומה כפר סבא נ' גולדמן עמיר (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 25.11.1998).

התנאי השלישי, מתייחס למעמדו של המורשע (או חליפו) בתיק האזרחי וקובע כי עליהם להיות בעלי דין בו. לאחר הגשת הראיות הפליליות לתיק האזרחי, רשאי המורשע להביא "ראיות לסתירת פסק דין" או "ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי" אך זאת ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עוות דין (סעיף 42 ג לפקודה).

מניסוחו של מחוקק נלמד כי "בררת המחדל" היא שמורשע לא רשאי להביא ראיות לסתור וכי בית המשפט האזרחי יעשה שימוש במצב חריג זה רק בהתקיים נסיבות מיוחדות בהן יתרשם השופט האזרחי כי איסור הבאת הראיות יוביל לקפוח קשה של הנתבע בהגנתו או תוצאה שאינה צודקת בעליל- עוות דין.

...

מקובלת עליי העמדה שלא בהכרח יש לפתוח תיק פש"ר כנגד כל חייב: " שאדוני יודע שאם היינו במקרים של ההסכמים אם היינו נוקטים בהליכי פשיטת רגל שזה הליך קולקטיבי מטבע הדברים הסכומים שיש לאותו לווה שהוא יכול להתגייס מתחלקים על פני הרבה יותר נושים גם את זה הבנק לוקח בחשבון שהוא מגיע להסכם. כאשר הוא מגיע להסכם הוא מקבל את הכסף אליו, ולעומת ללכת להליך קולקטיבי יש לזה משמעות גם" (עמ' 38 שו' 7-11).

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בזאת במלואה, העיקול הזמני שהוטל ימשיך לעמוד בתוקפו, וראו סעיף 381 לתקסד"א. הנתבע ישלם את סכום התביעה בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין, כשסכום התביעה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את החלטתי לידיעת הצדדים ובאי כוחם ותסגור את התיק.

לא רק שאין בהחלטות המשפטיות בהליך הפלילי וההליך המשמעתי משום ממצא פוזיטיבי בעיניין זיוף או פיברוק הסכם שכר הטירחה, אלא גם ראוי להזכיר כי ממילא הכרעת דין מזכה אינה מהוה ראייה קבילה בהליך האזרחי, כאמור בסעיף 42א(א) לפקודת הראיות, התשל"א-1971, כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע... הוא בעל דין במשפט האזרחי". לא ראיתי צורך להרחיב בדברים הבסיסיים ביותר לעניין הראציונאל העומד מאחורי הקביעה כי רק פסק דין מרשיע יהווה ראיה לכאורה בהליך אזרחי הנובע מאמת המידה המחמירה להרשעה בהליך פלילי הפחותה מדרישות ההוכחה בהליך האזרחי, שאינו קיים בכל הנוגע לפסק דין מזכה שאינו יכול לשמש ראיה בהליך האזרחי, ולעניין זה ראו את דברי בית המשפט בבע"א 9057/07 דוד אפל נ' מדינת ישראל, (2.4.2012): "מובן כי בשל ההבדלים במידת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי ובמשפט האזרחי, רק פסק דין פלילי מרשיע חלוט - אשר ממצאיו ומסקנותיו הן מעבר לספק סביר, יכול להיות ראיה לכאורה לאמור בו גם במשפט האזרחי, בו מידת ההוכחה הנדרשת פחותה. המצב ההפוך – קבלתו של פסק דין פלילי מזכה כראיה במשפט האזרחי... איננו מקיים את ההגיון הטמון בסעיף, שכן לצורך זכוי בפלילים נידרש רק ספק סביר, אשר אין בו, כשלעצמו, כדי למלא אחר תנאי מאזן ההסתברויות הנידרש במשפט האזרחי" (בעמ' 26).

...

גם לא שוכנעתי כי התוצאה אליה הגיעו הבוררים היא בלתי מוצדקת בעליל ויש בה משום קיפוח של המבקש.

מקובלות עלי האמירות הללו של השופט דרורי, וגם אני סבורה כי בהליך הנוכחי עשה התובע שימוש לרעה בהליכי משפט.

אני מורה לעו"ד ליאור דגן, הנאמן לנכסי החייב ניסים דני זילברשלג, להעביר לנתבעים באמצעות ב"כ את הערבות הבנקאית המופקדת בידיו לצורך תשלום ההוצאות בהליך זה (כך לפי הודעתו מיום 31.3.2019) וזאת על חשבון ההוצאות שחייבתי את התובע לשלם לנתבעים בתיק זה. ניתן היום, כ"ט חשוון תשפ"א, 16 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.

הפסיקה התייחסה לשאלת מעמדו של פסק דין פלילי המזכה את הנאשם מסעיפי האישום, וקבעה כי כאשר פסק הדין מזכה את הנאשם בחלקו, ובחלקו האחר מרשיע את הנאשם, רק הממצאים המרשיעים יכולים לשמש כראיה במשפט האזרחי.

...

בכפוף לכך, הבקשה מתקבלת לגבי עד זה. אעיר, כי טענתו של התובע הגורסת שמר סלאמה זר להליך הפלילי ואף בשל כך אין לפסול את תצהירו, דינה להידחות.

אולם הערה זו היא מעבר לצורך, שכן, כאמור לעיל, לא שוכנעתי שבמקרה זה יש לאפשר לתובע להביא ראיות לסתור.

התוצאה לאור האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה בחלקה ומורה כי החלקים שבסעיפים 2-9 לתצהירו של התובע וכן תצהירו של העד סלאמה, הסותרים את האמור בפסק הדין המרשיע, לא יהוו ראיה בהליך זה. אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 2,000 ₪.

כן נטען כי חרף קביעותיו של בית משפט זה בעיניין בן שלום, אין לאפשר למשיבים לגבות את הפיצויים העונשיים בנוסף לקבלת תגמולים מאוצר המדינה; וכי היה מקום לפסוק הוצאות לטובת אש"פ שהתביעה נגדה נדחתה ולהפחית משכר הטירחה שנפסק לזכות המשיבות.

על רקע זה ניתן להניח כי התחייבות התביעה הייתה שלא לעשות שימוש בהודאה במסגרת תיקים פליליים אחרים, למשל כנגד אחיו, וקשה להלום כי מי מבין הצדדים להליך הפלילי צפה את האפשרות שבעתיד יתנהל הליך אזרחי-נזיקי כנגד המפגעים או הרש"פ. עוד יצוין כי "הכלל הוא כי לא ניתן למנוע הגשת פסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחי – מכוח הוראות סעיף 42א לפקודה – על ידי סיוגה של הודאה (פורמאלית) במשפט פלילי לצורכי אותו משפט פלילי בלבד; הצהרת נאשם במשפט פלילי, לפיה הוא 'מודה בעובדות לצורך משפט פלילי זה בלבד' אינה חוסמת את הדרך בפני הגשת פסק הדין כראיה במשפט אזרחי" (יעקב קדמי על הראיות 1558 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009); ע"א 285/80 שיף נ' אליאסי, פ"ד לד(4) 752, 756 (1980)).

...

על רקע זה נקבע, כי כאשר מדובר באירוע טרור רצחני, אין מקום לצמצם את ההכרה בניזוקים משניים לאלו העומדים בכל תנאי הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990) (להלן: הלכת אלסוחה)), וכי גם בישראל יש מקום לפסוק לבני משפחה של קורבנות טרור – הורים שכולים – פיצוי תרופתי בגין הצער והשכול שנגרם להם, פיצוי שכונה "פיצויי שכול". בית המשפט מצא לפסוק פיצויים עונשיים בנסיבות המקרה, לנוכח הקביעה כי הרש"פ סיפקה את הנשק ששימש לפיגוע הספציפי, לאדם שידעה כי היה מעורב בעבר בפעולת טרור ושוחרר על ידה למרות מעורבות זו, וכאשר הנשק סופק לאותו קצין בתקופה שבה פיגועי טרור היו חזון נפרץ.

נסיבות המקרה מצדיקות אפוא להשית פיצויים עונשיים על הרש"פ, אך יישום הלכת בן שלום על ענייננו מוביל למסקנה כי יש מקום להתערבותנו בסכום שנקבע על ידי בית משפט קמא, כמו גם בקביעה בדבר זהות הנפגעים הזכאים לפיצויים עונשיים.

משלא מצאתי להתערב בקביעות העובדה והמהימנות של בית המשפט המחוזי המבססות את אחריות הרש"פ כמסייעת לביצוע הפיגוע, אני סבור כי יש להעמיד את סכום הפיצויים העונשיים שבהם תישא הרש"פ על סך של 3 מליון ₪ לכל עזבון (השוו למקרה הנדון בע"א 7036/19 הנ"ל).

אי לכך, הערעורים נדחים, בכפוף להפחתת הפיצוי העונשי כך שיפסק לטובת עזבונות המנוחים סך של 3 מליון ₪ לכל עזבון (סך כל הפיצוי – שישה מליון ₪).