הנאשם אישר בהודאה זו שכוונתו הייתה לבצע פיגוע היתאבדות (שו' 23-22 לת/1); מסר שרכש את האקדח שנה קודם לכן תמורת 15,000 ₪; שהאקדח אצלו מזה כשנה; וכי זו הפעם הראשונה שהוא משתמש באקדח (שו' 21 לת/1).
גם בהודאה זו חזר הנאשם על כך שביצע פיגוע ירי לעבר חיילים, וכי בחר לבצע את הפיגוע בקלנדיה כי שם ישנם חיילים יהודים:
"אתמול עבדתי משעה 10:00 עד שעה 21:00-22:00... בסיום עליתי לרכב והלכתי למחסום קלנדיה כי החלטתי שאני מבצע פיגוע ירי לעבר חיילים, שהגעתי למחסום פתחתי את החלון ויריתי ירייה אחת לעבר החיילים שהיו במחסום ולאחר מכן לחצתי על הגז וברחתי והמשטרה תפסו אתי בעטרות.
ראו הגדרות הרכיבים בפסק-הדין המנחה בע"פ 396/69 נעים נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 561 (1970).
על כן, ברי שהתקיימו במקרה הנוכחי רכיב ההחלטה ("רציתי להרוג חייל"); ברי שהתקיים כאן רכיב ההכנה, המתבטא בנטילת האקדח, דריכתו והירי שבוצע בו ("גלשתי באנטרנט וראיתי הסברים על איך מתפעלים את האקדח, משכתי את החלק העליון לאחור ולחצתי על ההדק"); וכמו כן, לא נשמעה, ובדין, כל טענה בדבר קנטור כלשהוא.
...
אמנם, בעדותו בפנינו גרס הנאשם שכיוון את הירי לעבר רגליה של החיילת, ללא היסוד הנפשי הנדרש, אך ההתרשמות הייתה מעדות כבושה, כשהטענות לעניין כיוון הירי והיסוד הנפשי הועלו על ידו בעת עדותו בבחינת מלאכת אנשים מלומדה, ללא קשר הכרחי לשאלות שהופנו אליו, כשבמקביל הוא אינו זוכר, לטענתו, עובדות שאינן נוחות לו. לכן, לא ראיתי לייחס משקל לגרסה כבושה זו.
בנסיבות אלו, אני קובעת כממצא שהתקיים בנאשם היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירה של ניסיון רצח, הוא יסוד ה"כוונה תחילה".
על כן, אני קובעת כממצא שהתקיים בנאשם המניע הלאומני הנדרש לצורך הרשעה בעבירות לפי חוק המאבק בטרור.
התוצאה
על יסוד האמור לעיל, אנו מרשיעים את הנאשם בעבירות הבאות:
(1) מעשה טרור של ניסיון רצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 בצירוף סעיף 37 לחוק המאבק בטרור, התשע"ו- 2016.
