שימוע מקדים לפסילת רישיון נהיגה

בבסיס הטיעון טענה לפיה לא הוכח כי ניתנה למבקש היזדמנות נאותה לטעון טענות טרם הליך הפסילה ולמעשה בוצע ההליך ללא שימוע מקדים אף שהמבקש (לו היה מקבל הודעה על כוונת הרשות לפוסלו) היה מעוניין לטעון טענותיו.

בספרו "הסמכות המנהלית" כרך ב עמ' 813 כותב השופט י' זמיר: "חומרת הפגיעה הצפוייה עשוייה להשפיע על רמת השמיעה הנדרשת. ניתן לומר, כעניין של מדיניות שיפוטית, כי ככל שהפגיעה הצפוייה קשה יותר, כך עולה יותר, לא רק חשיבות השמיעה, אלא גם רמת השמיעה... כמו כן ניתן לומר כי רמת השמיעה עשוייה לעלות ככל שההליך המנהלי קרוב יותר במהותו להליך שפוטי." טענתה העיקרית של ההגנה בפרשה זו, מתייחסת לעובדה לפיה התביעה לא הציגה כל ראייה לכך, כי עובר לפסילת רשיון הנהיגה על ידי רשות הרשוי, ביצעה רשות הרשוי לנאשם שימוע כדין.

...

עבירה של נהיגה ללא פוליסת ביטוח תקפה: התביעה לא הציגה כל ראיה ביחס לעבירה זו. בהיעדר הוכחה של היסוד העובדתי הנדרש, הנאשם יזוכה מביצוע עבירה זו. עבירה של נהיגה בזמן פסילה: לאחר בחינת חומר הראיות, שוכנעתי כי קיימים כשלים מהותיים בהתנהלות רשות הרישוי אשר מצדיקים את זיכויו של הנאשם מעבירה זו, ולו מחמת הספק: זכות השימוע הינה אחת מכללי הצדק הטבעי וחשיבותה במשפט המנהלי, אינה ניתנת לערעור (ראה: בג"צ 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב (2) 1493 (1958) ).

כפועל יוצא מהמתואר לעיל, אני קובע כי פסילתו המנהלית של הנאשם בפרשה זו בטלה מעיקרה ולכן נהיגתו לאחריה ברכב אינה מהווה עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

אני קובע כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת העבירות של נהיגה ללא פוליסת ביטוח תקפה וכן של נהיגה בזמן פסילה.

בבדיקת ינשוף שנערכה לו נמצא בגופו אלכוהול בריכוז של 617 מק"ג. כתוצאה מכך נערך למשיב שימוע בעקבותיו נפסל רישיון הנהיגה שלו ביום 1.1.23 לתקופה של 30 יום והוגשה הבקשה שבפני.

כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון במסגרת בש"פ 7399/00‏ לחמי נ' מדינת ישראל, פ''ד נד(5) 577 (להלן: "עניין לחמי") :"השאלה העיקרית שעל בית-המשפט להשיב עליה בבואו להחליט בבקשה לפסול רישיון של נהג, לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], היא אם נהיגתו של אותו נהג מסכנת את הציבור (עיינו, בין היתר: בב"ש 540/86 דורי נ' מדינת ישראל [1]; בש"פ 5757/96 חיה נ' מדינת ישראל [2]; בש"פ 2653/99 זיאד נ' מדינת ישראל [3]). בבואו להשיב על השאלה עליו להקדים ולהשיב על כמה שאלות משנה: אם יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנהג; אם מעידות נסיבות התאונה על כך שאופן נהיגתו מסוכן; אם מדובר בארוע בעל אופי מקרי או בדרך היתנהגות אופיינית; אם מעיד עברו של הנהג על כך שהוא מסוכן; אם יש גורמים אחרים הטבועים בנהג – כגון מצב בריאותו הגופנית או הנפשית – העושים אותו מסוכן. מתוך מכלול התשובות, תוך שימוש בניסיון החיים ובשכל ישר, מרכיב בית-המשפט את התמונה הכוללת שממנה מסיק הוא את מסקנתו". בחינת המקרה שלפני, תערך תוך היתייחסות לטיעוני ב"כ המשיב לצד השיקולים שפורטו בעיניין לחמי.

...

לעניין זה, סבורני שרציונל איון המסוכנות וה"צינון" שעומד בבסיס הפסילה מכוח סעיף לפקודת התעבורה46[footnoteRef:1] עשוי לחול גם כשבעל רישיון על כלי מסוים, נוהג תוך ביצוע עבירה לכאורה על כלי שאינו מצריך רישיון נהיגה.

כן קבע: " איני יכול להסיק את המסקנה האוטומטית לפיה אם המשיב רכב על קורקינט חשמלי בשכרות, הרי שלא ניתן לסמוך עליו שלא ינהג רכב בהיותו שיכור. מדובר במסקנה שיש להוכיח אותה, שכן כאמור על מנת לרכוב על קורקינט חשמלי המשיב אינו נזקק לרישיון נהיגה." דומני שאף אם אצעד במשעול בו צעד כבוד השופט שור, הרי שניתן לפחות במקרה שבפני, לצעוד צעד נוסף ולבחון את מסוכנותו של המשיב בהתאם למבחנים הנקובים בפסיקה הנוהגת לגבי בקשות מהסוג שבפני.

לאור כל זאת, החלטתי להעמיד את תוקף פסילת רישיונו של המשיב על 4 חודשים, מיום תחילת הפסילה המנהלית שהוטלה עליו.

בתאריך 20.12.22 נערך למשיב שימוע ובסיומו הוא נפסל רשיון הנהיגה שלו לתקופה של 90 יום על ידי קצין מישטרה, וזאת מתוקף סמכותו של קצין המישטרה על פי סעיף47(ה)(1) לפקודת התעבורה.

מושכלות יסוד שהפסילה המנהלית והשיפוטית אינה מקדמה על חשבון העונש שיוטל, אם יוטל ואין להקדים את ענישת המשיב להרשעתו.

...

         לאור כל האמור לעיל, המסקנה היא, כי קיימות בידי המבקשת ראיות לכאורה, כי המשיב אחראי לקרות התאונה וקיים יסוד להניח שיוגש נגדו כתב אישום בגין גרימת התאונה ומותם של המנוחים.

        שקלתי גם את יתר הטענות שהועלו על ידי ב"כ המשיב והגעתי למסקנה כי הפגיעה במשיב, ככל שישנה, הינה פגיעה מידתית, מאוזנת ולתכלית ראויה.

        אשר על כן, אני מורה על הארכת פסילת המשיב מלהחזיק ו/או לקבל רישיון נהיגה ב- 45 ימים נוספים שימנו מהיום.

הקדמה: ביום 6.3.23, הוגש כנגד המבקש כתב אישום מתוקן המונה שני אישומים בעבירות של נהיגה ברכב ללא ביטוח, נהיגה בזמן פסילה, רישיון נהיגה שפקע מעל 6 חודשים ועד שנתיים וזיוף רישיון נהיגה.

לטענת המבקש, בנגוד לסעיף 2 בחלק הכללי של כתב האישום בו נכתב: "ולא הפקיד את רישיון הנהיגה", לא חלה עליו החובה להפקיד רישיון נהיגה, שכן לא היה בידו רישיון כלשהו להפקדה, ומכאן שהפסילה מתיק פלא 415181/2022, החלה להימנות ממועד מתן החלטת קצין המישטרה בדבר הפסילה במעמד השימוע.

...

יישומה של הלכת בורוביץ' על המקרה הנוכחי מביא למסקנה כי הגם אם תתקבל הטענה בדבר הטעיה או מחדל של הרשות, בכך שהמבקש הסיק מפעולות הרשות – במחיקתה את פסילותיו הקודמות, באי הנפקת רישיון חדש וכשלא נאמר לו בשימוע מיום 11.9.22 שעליו להמציא אישור הפקדה קודם – כי אינו נדרש להמציא אישור הפקדה, הרי שעל פי המבחן השני והשלישי בהלכת בורוביץ', המחדל אינו עולה לכדי מחדל משמעותי המוביל לבטלות כתב האישום, אלא לכל היותר, יוכל לימים, במידת הצורך, להשפיע על חומרת העונש.

מכאן, שבאיזון הנדרש, הרי שגם על בסיס טענת הגנה מן הצדק, אין בידי לקבל את הבקשה.

לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה לפי סעיף 149(4) לחסד"פ, כמו גם מכוח סעיף 149(10) לחסד"פ. למבקש שמורה הזכות להעלות טענות מקדמיות נוספות ודלתו של בית המשפט תישאר פתוחה בפניו.

הבקשה נדחתה אולם הדיון הוקדם ליום 8.6.2023 והעורר הוזהר בדבר חובת התייצבותו.

בית המשפט קמא ציין כי מההזמנה לדין שנמסרה לעורר במועד ביצוע העבירות, ציין העורר ביחס לאי התייצבותו לשימוע "לא הרגשתי טוב, אז לא באתי לקצין. דברתי איתו בטלפון", דבר שיש בו "כדי לבסס, לפחות, ראשית הודיה". בית המשפט קמא המשיך ועמד על האמור בטופס ההזמנה לשימוע ולפיכך קבע כי לכאורה "ידע גם ידע המשיב כי במידה ולא יתייצב, יפסל רישיונו החל מיום 16.4.23 ומשכך נהג בזמן פסילה כאשר הוא מבצע עבירה נוספת של נהיגה ללא מלווה ונהיגה במהירות מופרזת". די בכל אלו כדי לקבוע שקיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר.

...

לטענת ב"כ העורר שגה בית משפט קמא עת נעתר לבקשה לפסול את רישיון העורר עד תום ההליכים מבלי שהובא לעיונו כל חומר החקירה ומבלי שהתייחס לכשלים הראייתיים הקיימים בו. בין היתר נטען שלא ניתן לייחס לעורר ידיעה בדבר פסילת רישיונו על ידי קצין משטרה ביום 16.4.2023, ומכאן שלא ניתן יהיה להרשיעו בעבירה שעניינה נהיגה בזמן פסילה.

עוד צוין בטופס: "אם קצין המשטרה יפסול את רישיונך בהעדרך, אסורה עליך הנהיגה, ואם תנהג – תעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה, ע"פ הוראות ס' 67 לפקודת התעבורה". ב"כ העורר לא חלקה על כך שבסופו של דבר העורר לא התייצב לשימוע לפני הקצין הפוסל.

בהינתן חומרת העבירות, נחה דעתי כי החלטת בית המשפט קמא לקצוב את תקופת פסילת הרישיון ל- 12 חודשים היא סבירה ואין להתערב בה. אף דינן של הטענות הנוגעות לנהיגה ללא נהג מלווה דינן להתברר בתיק העיקרי, כאשר אציין שממילא דומה שלא זו הייתה העילה המרכזית בגינה נשלל רישיון הנהיגה של העורר.

כיוון שסוגיה זו לא נדונה בפני בית משפט קמא ומאחר שהיא שולית לענייננו, לא מצאתי להתייחס אליה במסגרת החלטתי זו. נוכח כל האמור מצאתי שלא נפלה כל שגגה בהחלטת בית משפט קמא להורות על פסילת רישיונו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, ואף לא בתקופה של 12 חודשים אותה קצב.